ואז מושיקו נהג המונית שר לסימה אשתו. ודן תורן, ששר עם דודי לוי את השיר המצחיק–עצוב הזה, אמר לנו: "תשירו איתנו, גם אתם עבדים של המקצוע שלכם".

אז שרנו איתם את הפזמון: "אני שלך, אבל שייך לתחנת המוניות".

יש רגעים שבהם מרגישים ששווה לעבור את כל התלאות כדי להגיע אליהם. למשל שיר חדש. למשל שיר חדש ששומעים בהשמעת בכורה בתל אביב. למשל השיר החדש שדודי לוי ביצע אמש בהופעה בתמונע. ולמרות שהתרכזתי בבמה, יכולתי לחוש שגם שאר האנשים פשוט אימצו את השיר הזה, שלא שמעו לפני כן מעולם. בהדרן הוא כבר היה שלנו. רשמית. תהליך האימוץ נחתם והושלם.

וכך יצאתי החוצה, עם כל סערת האדרנלין שהוצפתי בפעולת ההתמזגות המרתקת שבין אמן–קהל – כשזה מצליח, וסיפרתי לנהג המונית שהסיע אותי, שדודי לוי ("לא מכיר") שר בהופעה שלו שיר שלם על נהג מונית. והייתי בטוחה שהוא יפצח באסירות תודה קולנית על הגאווה המקצועית שהושבה בזה הרגע למיגזר. אבל בחוץ ירד גשם והנהג אמר: "זה נשמע נחמד". והוא נשמע עצוב לגמרי. אולי בגלל שציטטתי לו רק את הפזמון.

כמה דקות לפני כן דודי לוי וגיטרתו, מלווה בגידי רז – גיטרה חשמלית ובאילן קורן – כלי נשיפה מתחלפים, מסקסופון לחליל לחצוצרה, ובשלב מסוים, שנמשך רוב ההופעה גם בדן תורן וגיטרה – שרו וניגנו ורקדו את מיטב הרפרטואר הדודילוי המגוון. להיטים נושנים ("מלאך", "את כל הזמן שבעולם"), שירים חדשים ("סוזי", "דוד" והשיר שכבר הוזכר), חנוך לוין שובב אחד, "התעשייה האבירית" של קורין אלאל, שדודי ביצע כבר ב"חברים שרים קורין", והפעם, במקום השקט המהורהר הוא הוסיף לו הרבה רעש. איזה יופי. וגם "כמה ענוג" של "נוער שוליים" ממנה הגיח – העונג הדק והשברירי של מיקיאגי התעצם הפעם לדרמה מרשימה.

דן תורן הוסיף מצידו את להיטיו האהובים: "לבן על לבן", "שוב השקר הזה" ו"אימפריות נופלות", ובקואורדיציה מעוררת השתאות הצליחו כל הנוכחים על הבמה גם לשיר, גם לנגן וכל אותו זמן גם לתחזק בטבעיות את חיוך ההנאה שלא מש מפניהם. ובצדק.

דודי לוי שר ותקשר עם הקהל בחום רב. יש בו שמחה, אבל גם הרבה כובד ראש. ליצנות לצד רצינות. מסירות לצד התמסרות. אומץ לצד מאמץ. אם הרוקנרול הוא דת, שהמוסיקה היא האלוהים שלה, והמוסיקאים הם הכוהנים והלוויים, המשרתים אותה ומשמשים אותה – והקהל – הוא קהל – מתפלל, סוגד, עובד לאלוהיו – דודי לוי שייך לזן הדתי האמיתי, שבכל מעשה שלו טמונה כוונה. לעיתים הוא כפוף כמו כורע שחוח תחת נטל האחריות, כובד המשימה, מצחו החלק מוליד קמטים. לא במקרה הוא חבַר לאהוד בנאי, מוזיקאי גדול מהזן ההוא. ובדרגה הזאת – אין מעמדות. אין היררכיה. כולם שווים. כולם עושים את כל העבודות. מלווים מישהו אחר, פורצים קדימה, אל המרכז – אנשי צוות או סוליסטים. הכל למען הגשמת המטרה. ולמרות התחלה חלשה, במשך הערב דודי לוי ואלה שחברו אליו כל כך יפה – יצרו על הבמה מדורות רעש מרהיבות, שאפשר היה להתחמם מהן ולהשליך אליהן את כל מה שרוצים לשרוף ולהשתאות מהכוח הטוב שנכנס.

פורסם בפורום מוזיקה ישראלית של ויינט, תחילת שנות האלפיים