הכיף והטלפיים

אנחנו כבר בשנה הזו. שש שנים אחרי הקודמת. וזה אומר שלפנינו אלבום נוסף של להקת הפה והטלפיים. כי כמו שעון תלת-שנתי מוכפל, מאז שנת 1989, כבר שלושים שנה הם מוציאים אלבום פעם בשש שנים. זה חלק מהקוד שלהם. עד שיהיו בני 80. ובינתיים הם מתמידים בכך באדיקות: אסף גברון, רם אוריון ואוהד פישוף. אלבומם הנוכחי, השישי, נקרא "קו המשווה" (בהתאם לסעיף נוסף בקוד שלהם, שמצווה עליהם לתת לכל אלבום כותרת גיאוגרפית. עד כה: "בין הים והביצות", "הפה והטלפיים בחלל", "ירושלים", "קליגרו" ו"תחת" –Under ).

כמו בהייקו, חמשיר או סונטה, האילוץ למשטר את נשמת השיר החופשייה, הדרישה להתאים אותה לתוך סד נוקשה ולהטביע אותה בתוך תבנית כפויה – הם אתגר שכופה לחלץ מתוך התבנית הצורנית משמעות. אבל המחויבות הזו היא גם משחררת. כדי להסתגל לפורמט מוכרחים להרפות ולהתמסר, ואז, רק אז פורץ החופש, ומגלה שיש כאן גם משחק משעשע.

הפה והטלפיים משתעשעים. הציות הנוקשה לכאורה מזמן אותם למגרש משחקים משלהם, בפרקי זמן קבועים, ו"מאלץ" אותם ליצור בחבורה מצומצמת, להפרות זה את זה עד לשיא – הולדת עוד אלבום מוצלח. בקיצור: מפעל חיים שהוא כיף חיים. גם להאזנה.

ושוב נשמעת השירה המנוכרת על רקע אורגן קסיו – כלי הנגינה המרכזי של ההרכב, שגם הוא חלק מהותי מהקוד. את הנושאים המרכזיים של יצירתם – נגטיביות של אהבה (שרק מהדהדת אותה יותר ויותר), פציפיסטיות וישראליות ביקורתית (כי את אשר יאהב יוכיח) ואובדנות (שמתוכה זועק היש)  הם מזקקים לכדי מופשטות שהופכת אותם לרלוונטיים ברמה אוניברסלית.

האינטליגנטיות האלגנטית שלהם – מוזיקלית וטקסטואלית – מחתימה בערכיות את שיריהם. בין "א' זו אהבה" – השיר הפותח, ל"עם אחד" – השיר הנועל משתרעת טריטוריה מרתקת של רעיונות ומימושיהם המרהיבים על אף מינימליסטיותם. רק לשם הדגמה, השיר "תנ"כת". לכאורה, רצף סתמי של 25 פסוקים – ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוקים א-כ"ו, מוקראים בטון מונוטוני (ופרובוקטיבי, בהקראה מתריסה של שם ה' המפורש) על רקע מנגינה. הפסוקים מתארים ביובשנות את מסע בני ישראל שיצאו ממצרים ומציינים את המקומות שבהם עברו וחנו, נסעו, עצרו והמשיכו. אבל פתאום מתברר כי המילים הסתמיות-לכאורה מצביעות על דרמות וטרגדיות, לחלקן משמעויות אקטואליות, גם אם לאו דווקא בהתאם למקור, המצומצמות למילות מפתח: "ויחנו במרה… ויחנו בדפקה… ויחנו בקברות התאווה… ויסעו מהר שפר, ויחנו בחרדה. ויסעו מחרדה, ויחנו במקהלות. ויסעו ממקהלות ויחנו בתחת" – כן, זה השיא המבודח שחותם את השיר. את האלבום עצמו חותם  "עם אחד" (עוד מימוש של הקוד המחייב ששיר הסיום יהיה קאוור לשיר ישראלי פטריוטי). האלקטרוניקה משתלטת עליו והופכת את הרכות הדביקה שבמקור לרוק אפקטיבי. כך – עד שמתעוותים הקול והכול וקורסים לתוך שברי מילים צורמניות שדורסות את מה שהיה במקור "כולנו ביחד למען כולם". ואיזה שיקוף מציאות מצוין עולה מתוך הדאחקה.

פורסם בגלובס ב-28.12.2019