"אני הרופא שלך / אני אציל אותך / ניפגש אצלי כשתהיה מוכן", שר יוסי בבליקי בשיר "כשתהיה מוכן" שבאלבום "האם כבר הגעתי לפה".

אז האם אתם מוכנים? כי באמת הגיע הזמן להיפגש עם בבליקי, שמונה שנים מאז אלבומו "האגרוף", ואחרי שנים של מעללים פואטיים יפהפיים שלו ושל להקתו "פונץ'" – שקמה לתחייה פעם בכמה שנים, מאז שנוסדה בתור הזהב של הרוק הישראלי של שנות ה-90 והנכיחה להיטים כמו "ונדמה שישוב", "חייל אמריקאי במיטה" ו"אני מאוהב בבחורה מבת ים".

מאחר שרוב הלהיטים של היום הם נוסחאתיים-קלישאתיים, קשה להאמין שמשהו מאלבומו הנוכחי של בבליקי (שמופץ רק בפלטפורמות הדיגיטליות) יהפוך ללהיט. ודווקא יש בו שירים שמי שיכוון אליהם נכון את התדר שלו, ידרוש מהם השמעות חוזרות, ולו רק ברדיו של הנפש.

והנפש נמצאת בבעיה באלבום הזה, ואכן זקוקה לרופא, שמככב בשיר נוסף. האם יצליח לרפא את הנפש מהתמכרויותיה הרבות? ואולי הרופא מועל בתפקידו, והוא דווקא הדילר של הסמים?

השירים כאן הם הדרך הבלליקית לתחוֹם פואטית את רגשות האשמה של שגרתנו: "סלח לנו רופאנו על העישון. אפשר רק עוד אחת ודי? / סלח לנו רופאנו על רגעי האושר, האם כבר מאוחר מדי? / האם זללתי את חיי? / את הסטייק המטפטף של חיי?". מצד שני, האם בכלל נסכים לאלטרנטיבה, כפי שהיא מוצעת בשתי הגרסאות של השיר "אפשר גם בלי"? "לא להצטרך לאכול / לא להצטרך לשתות / לא להצטרך מתוק… / לא להצטרך כבוד". בגרסה הראשונה, עם כלי המיתר[?] הדומיננטיים, השיר נשמע כתפילה. בגרסה השנייה, המרובדת בקול נשי ( ) הפסנתר דומיננטי ומסמן את מה שהמילים לא אומרות, שההצטרכות המפריעה, היא גם מפרה. כמו שלוש נקודות, שמתגברות ומצטברות לעדר של נקודות, כך עונדים הקלידים תמרורים, שלא עוצרים את תנועת המנגינה אלא מאפשרים אותה עד שנחתמים ב"לא" מילולי, מסתלסל ובכלל לא פסקני.

כי איך אפשר להיות נחרצים? הרי "העקבים שמגביהים אותנו מנמיכים את האדמה" (שיר הנושא), וכך גם קולו של בבליקי – מיטלטל, מתלהב ומתדכדך, שופע ופגיע. מעמת את המאזין עם "האוויר המינרלי" – כמעט שבע דקות שבהן משתקף מול האוזן עולם עתידני מטריקסי; נאחז בשריקה בשיר "החגורה", שספק מקדמת את השיר, ספק מהסה אותו או מנשימה אותו. לא דומה לשום דבר מלבד השבט המוזיקלי שלו – יוצרים אינדיווידואליים שכבר שנים מחוברים זה לזה בנימים מוזיקליים ותודעתיים: שלום גד –  גם הוא מפונץ', אביב גדג' – אח של גד ומלהקת אלג'יר ז"ל, וגבריאל בלחסן ז"ל, גם הוא יוצא אלג'יר. משוררי אמת ויופי. מי שהמוזיקה עבורו אינה בידור אלא נקטר-חיים, צורך אותם בקביעות, או עתיד לעשות זאת.

באלבום "האם כבר הגעתי לפה" נשמעות לעיתים בלחנים, במילים או אפילו באינטונציה פיסות של גד, גדג' ובלחסן. בבליקי עובד דרכם, כשהוא מפלס את דרכו בעקשנות חולמנית בוטחת ואבודה. "יש לנו אהבה לשיר", הוא שר ב"קיצור תולדות ההתמכרות", "אבל הפיות שלנו סתומים / כך שאנחנו מתקשרים בשפת הסימנים / בבוקר קמנו והלכנו למרכז הגמילה" – ושם כבר נמצאת הגאולה מהתמכרויות. קוראים לה אהבה. והיא נוסקת בשיר הסיום "גיטרה שחורה" – דואט עם שר ניב – כשמצטרפת אליה גאולה נוספת: המוזיקה.

האלבום הזה עוסק בהתמכרויות, אבל הוא בעצמו ממכר. וכדאי להתמכר לבבליקי. ורק תדעו שאחריו, נפשכם תתקשה לצרוך מוזיקה אחרת, שפתאום תישמע תפלה וטפלה. תתמכרו לבבליקי, והוא יישאר איתכם אם רק תעזו להתמכר ליישות המסקרנת מכול – אתם.

פורסם בגלובס ב-9.1.20