באמצע

לפני עשר שנים הפציעה דניאלה ספקטור באלבום בכורה מזהיר – מוזיקלית, טקסטואלית והגשתית – שנשא את שמה. היו בו שירים יפים בטעם טוב ובטון חרישי, אם כי בעל נוכחות, בקול ענוג שמתיקותו מדוללת בפגיעוּת. עם רחש מתפעל-בצדק סביבה,  בעיקר בקרב הקהל של מוזיקת האינדי הישראלית, כולל עיתונאי המוזיקה, היא קטפה את השבחים כמו פרחים בשולי הבמות.

חמש שנים אחרי אלבומה הקודם, "כל הדברים היפים באמת", ספקטור הוציאה בימים אלה את "בהתחלה" – אלבומה הרביעי. עדיין צבוע בצבעיה השקטים, נוטים הפעם יותר ויותר לכהה הקודר. השירים בו יותר מורכבים וצפופים בהתרחשות קונקרטית מהאלבומים הקודמים, ששפעו שירים תמציתיים כמו הייקו. הפעם הוא משכן בטבעיות שיר מרתק-עלילתית כמו "אמריקה", על תלישות ממכרת וחוויה של שוד – ספק ריאליסטית, ספק זיכרון של חלום.

עוד חידוש: במקום להתמסר למפיק מוזיקלי יחיד, ספקטור בחרה לגוון בכמה מפיקים ומעבדים – ובכל זאת הצליחה לשמור על קו אחיד – שהוא הקול שלה במיטבה, עם קורי משמעות עדינים שמקשרים בין שיר לשיר, ובינם לבין שירי האלבום הקודם.

וכך, השיר הפותח, "מזמור לדוד" – עם משחקי מילים יפהפיים כמו "אל תירא" לעומת "אל תירה"; וצוות עיבוד ונגינה מובחר הכולל בין השאר את הגיטרה של גבע אלון והבס של עמיר ״ג׳נגו״ – הוא מנטרה מחזקת עם אוריינטציה דתית. היא מהדהדת את השירים מהאלבום הקודם על אברהם אבינו ועל יונה הנביא, וממשיכה עם הרליגיוזיות גם לשיר הבא, "עדיין בוער" – שהפעם תומר ישעיהו היטיב להפיק ולנגן בו. השיר עוסק בפחד מהסתר פנים, ושוב ספקטור מבריקה במילים שמשקפות דקויות נפשיות – "להישען על מה שאין".

והיא נשענת גם על מה שיש – כוחות נשיים פנימיים וחיצוניים, כמו דאנה איבגי שחולקת איתה את "תרקדי את זה", שיר העצמה נשית חזק וקליט; ושיר הנושא שמתרחשת בו לידה, שאומנם פונה בגוף שני אל דמות גברית תומכת, אבל נתמך לא פחות על-ידי מקהלה נשית עשירה ואיכותית, הכוללת את מיכל גבע, סיוון טלמור, דורון טלמון, דאנה איבגי, עינב ג׳קסון כהן, איה זהבי פייגלין, זוהר גינזבורג ומאיה בלזיצמן.

כמו גשם, הנשים באלבום מעתירות חיות על מרחבי הצלילים, וגם הגשם עצמו הוא גיבור ביצירה: בשיר "בעשר בבוקר", שבו קולה של ספקטור אוורירי-מסתורי כשהוא שר "הגשם התחיל לרדת", ממש מרים בפועל לשיר הבא – "גשם כבד" של בוב דילן בגרסה העברית של יהונתן גפן, שהפיקו מוזיקלית הצמד ג'ן בורדו בעיבוד מקסים; ובשיר הנועל "צל ועוד צל", ה"אהבה יורדת כמו גשם כבד".

מהמילה גשם, נגזרת גם הגשמה. אבל דניאלה ספקטור מגשימה את עצמה באלבום הזה באופן דומה לאלבומיה הקודמים. משוכלל יותר, אבל למרות חידושיו, היא עדיין נשמעת בו באיכויות זהות. האם עדיין לא מיצתה אותן? אומנם האלבום נקרא "בהתחלה", אבל אחרי עשר שנים, היא כבר בעצם באמצע. האם בכל זאת תתמיד לבסס את זהותה היצירתית במיקום הזה, או שהוא ישמש לה כמוקד הזנקה לשלב הבא? לאן היא שואפת?

פורסם בגלובס ב-18.1.20