זמנך גבר

"בכל דקה אפשר להרגיש את הרטט", כך שר אהוד בנאי בשיר "שכונת הדממה" החותם את אלבומו "הולך ומתקרב". ואכן, האלבום הזה רוטט מבפנים ומבחוץ, ואפילו לפני שמאזינים לו משתרר רטט  של ציפייה, כמו בכל אלבום חדש שלו, ולצדה סקרנות: איזה אהוד בנאי יתגלה הפעם? הרוקיסט? הבלוזי? הפולקי? הדתי? האוריינטלי?

אבל התהיות מתפוגגות כשהשירים מושיטים ידיים זה לזה ולמאזין, מזמינים להצטרף למסע – כי עם בנאי הרי תמיד יוצאים למסע, וכבר מהשיר הראשון ברור שבנאי הפעם הוא סך כל ישויותיו, וכמו הכותרת של יצירתו הוא "הולך ומתקרב" אל מי שמקשיב לו, חושף את המגוון הססגוני: הרוקנרול, עם הבלוז והפולק, וגם האוריינטליות והדתיות. איתם, יש באלבום גם משהו מוכר בבושם נושן, כי הוא שתל בשירים נוכחות של שירים קודמים, שמתגברים אותם בשכבות עומק. כך, בשיר הפותח "היי סטריט", צץ הארנב הלבן מהשיר "סרט רץ" שמאלבומו "עוד מעט" משנת 96; ושיר האהבה "אל תדאגי" מהדהד את השיר "היום", וממשיך אותו.  33 השנים שעברו מאז שיצא "אהוד בנאי והפליטים", אלבומו הראשון, הן בהחלט בסיס רפרטואר רחב לשחות בו ולהתכתב עם עצמו והשירים מפיצים חום נעים של קִרבה.

גזרת ההתרחשות של השירים משתרעת בין שמיים למים וביניהם – חלומות. ובמצב התודעתי הלעיתים מעורפל הזה, בנאי מנווט את עצמו ואת המאזין בהווה סוער פוליטית ורגשית, עם גיחות לעבר הקרוב והרחוק וגם לעתיד. לפעמים, כמה זמנים נפגשים בשיר אחד, למשל בשיר "לשוט" העתידני-תנ"כי עם חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל בסגנון בנאי.

האלבום מורכב מפסיפס צבעוני של סיפורים, כל אחד מהם נתחם למצב צבירה שירי, ובנאי – מספר סיפורים ותיק ומיומן – שר ומנכיח אותם ולפעמים נסחף איתם, לא תמיד מבטא בבירור את המילים, ולכן מומלץ גם לקרוא אותן במקביל. המוזיקה מבעירה את השירים בלהבות-לחנים יפהפיים ומעניקה דינמיות גם כאשר המילים מתעדות חוסר אוריינטציה. השיר "ערב יום העצמאות" ממחיש את זה יפה. במנגינה מקפיצה שכמו מדגימה מהו שיר במות והרקדה קלאסי ליום העצמאות, נשמעת הקריאה "זמנך עבר". חוסר הרלוונטיות המערערת, מוקפצת על-ידי המוזיקה באופן כמעט מתריס. זמנך עבר? זמנך גבר!

וההתגברות-השתבחות הזו של בנאי מתנוצצת ב"שירי האנשים" באלבום: הבת (מרים, שכתבה את השיר היפה) ב"זקוק למחילה" ו"אבא תן לי יד"; האישה ב"להט החרב המתהפכת" (וכאמור ב"אל תדאגי") וסבתו וסבו בשיר "במסעדה הפרסית" – לטעמי, השיר המקסים ביותר באלבום, עם המשפט הציורי המכמיר "צ'רלי צ'פלין פרסי הולך לאיבוד בשיכונים של ארץ ישראל". עוד בן משפחה הוא המתופף הידוע ז'אן ז'אק גולדברג מהשיר "ז'אן ז'אק מון אמי" – שיר אהבה שגוברת על המוות, ויש גם את "איש כל בו" שיש בו "כיסוי למשהו אחר". אבל הגיבורה האמיתית של האלבום היא המוזיקה, שמונצחת ב"שכונת הדממה" – שיר על פועלי המוזיקה: המוזיקאים, הנגנים, הלהקה – "אחיי גיבורי הצלילים". חלקם הולכים עם בנאי כבר שנים, ובראשם גיל סמטנה שהפיק מוזיקלית ומנגן בס. נושי פז בגיטרות, ערן פורת בתופים, אלעד כהן בונן בכלי הקשה וסמפלר וביל צור בקלידים. "עברנו מֵמד", תיאר בנאי את החוויה המשותפת שלהם, שהופכת באלבום הזה גם לחוויה שלנו.

פורסם בגלובס ב- 24.1.2020