סוף שנות ה-80 ושנות ה-90. ברחובות תל אביב בוער אדם צעיר באש אשר להבותיה הן מערבולת של יצירה ותהילה. לאיש הזה קוראים שולי רנד, והוא בשיאו המקצועי כשחקן תיאטרון וקולנוע נערץ. עוברות השנים, מחליפות צעירוּת בבגרות, אך האש לא כלתה, רק החליפה צורות. הראש כבר לא גלוי, זקן מאסיבי גדל, ומלבין, אבל התשוקה והמשחק ממשיכים לרתוח, גם כשהמיקומים על רצף האמונה משתנים, ואליהם נוספת המוזיקה.

מוזיאון ת"א, יום שני השבוע (3.2.20). ההופעה "תשליך" של רנד היא שילוב של משחק תיאטרלי ושירה – איחוד הרמוני של שתי זהויותיו היצירתיות העיקריות של רנד. החוט המקשר הוא סיפור החיים של רנד מנקודת המבט של אמונה והעדרה, בכל מצבי הצבירה שבדרך, או בלשונו (בדואט שלו עם אמיר דדון): "בין קודש לחול".

והדרך במופע הזה לספר את הסיפור, היא לשיר אותו, ולאו דווקא בשירים של רנד, אלא בעיקר בשירים של אחרים שהוא ניכס לעצמו באופן שישרתו היטב את מסריו. ומאחר שהוא פרפורמר כובש, ושאיתו על הבמה יחידת עילית של מוזיקאים – בהובלת אסף תלמודי, שגם מנגן פסנתר ואקורדיאון, ואיתו אברי בורוכוב בקונטרבס, גדי פוגטש בכינור וימי ויסלר בגיטרה – התוצאה מרהיבה מוזיקלית.

מרתקת בחירת השירים של רנד, שפתח בשיר מעולה, אם כי פחות מוכר לקהל הרחב, "כאבי גדילה" של אביב גדג'. "אתה עוד קשור בחבל הטבור לדברים שמזמן-מזמן הלכו כבר לאיבוד. לכאב שכבר נטש את הגוף, לאהבה שלא תשוב" – הוא שר את המילים ואת המנגינה של גדג', מיתן את הרוק הנחשולי שבמקור, ריכך את הפצעים והדגיש את החמלה שבשיר. אסף אליו את שולי הילד שתיכף, כשיהיה בן חמש, יתהפכו לרעה חייו המאושרים כשאחיו הבכור ימות.

בהמשך, בהתאם להתפתחות סיפור חייו, הופיעו השיר "ניצוצות" של פורטיסחרוף, כשאת השד מהשיר, שמחבק ולא עוזב, רנד השליך בהופעה על שד התיאטרון שדבק בו, עד שהפך לשחקן, שעבד בטוטאליות את אלוהי התיאטרון, ורדף בלי הפסקה אחרי שיאים, כלומר "עד העונג הבא". וזהו בדיוק המקום שספק בחתרנות ספק בפרובוקטיביות הוא שר – בלשון נקבה כמו במקור – את השיר ההוא של להקת "המכשפות" שכתבה ענבל פרלמוטר.

וכך רנד המשיך לשלב שירים שמעידים יותר מכול על טעם טוב, כמו "כביש 1" של עמיר לב ו"אל תסתכלי אחורה" של עדי רן, שאותו הוא סיים עם  "No Woman, No Cry" של בוב מארלי. וגם My Sweet Lord של ג'ורג' האריסון נתן הופעת אורח קצרצרה. הוא הרעיף על הקהל אוקסימורונים מהסוג של קודש-חול, אפלה-אור ויגון-התרוממות רוח, והמתיק בהומור, למשל כאשר שילב בין המנון בני עקיבא להמנון הפועל פתח תקווה, שאת שניהם שר בשבת מהוללת-מחוללת בנערותו. וגם: חיקוי של ישעיהו ליבוביץ' המדבר על המשיח: "עניינו של משיח, ש-י-בוא. כל מי שכבר בא הוא משיח שקר". ומיד אחר כך הוא שר כמתבקש את "מחכים למשיח" של שלום חנוך, ואת המילים שינה קלות רק בסוף השיר. במקום "ואותי מעניינת ירדנה יותר מהכול" הוא שר "ואני אוהב את הקדוש ברוך הוא יותר מהכול" – וגם זה בקריצה.

לתוך מדורת היצירה הוא השליך גם מונולוגים מ"המלט" לצד תיאור מערכת יחסים עזה עם אלוהים, משברים באמונה עד כדי כוונת התאבדות, ולבסוף גם הפי אנד כמעט קיטשי כשהמלאכים שראה בילדותו חזרו אליו.

במהלך ההופעה, היה לעיתים קשה לחמוק מהתחושה שהשירים במופע הם לא המטרה אלא האמצעי, ואינם עומדים בפני עצמם משום שהם רק כלי שרת שתפקידם לספר את הביוגרפיה של רנד. גם הביוגרפיה עצמה שרנד בחר לספר היא סלקטיבית בעליל. אף אישה למשל אינה נוכחת בה. מובן שזכותו לספר את סיפורו כרצונו ולהחליט היכן ברצונו להציב את הפרוז'קטור של חייו, אבל משהו במופע היה חמקמק ומתעתע, יפה מדי מכדי להיות אפלולי וכואב. רנד – שהטוטאליות של מעשיו כיכבה בסיפורים, לא הלך באמת עד הסוף. הוא שיחק מישהו מתמסר, ולא התמסר באמת. כישרונו, הכריזמה שלו, המוזיקאים שאיתו והשירים הנבחרים יצרו מופע שהיה נעים להיות הקהל שלו, אבל האש הבוערת רק חיממה את הלב ולא שרפה את הנפש.

פורסם בגלובס ב-7.7.2020