במועדון צוותא לא התקיימה אתמול (חמישי) הופעה של "הדודאים". כבר 15 שנה נעדר מכאן בני אמדורסקי, מחציתו של הצמד, ולכן הכותרת שהגו בפסטיבל ת"א הראשון למוזיקה  היתה: "שרים הדודאים". ישראל גוריון, המחצית השנייה, זכה לממלא המקום הכי קרוב למקור. "אתם בטח תוהים מי מבין שנינו הוא הבן של בני אמדורסקי, אז כדי להסיר ספקות, זה הוא" – הצביע גוריון על אסף אמדורסקי.

כן, ההומור היה נחוץ כדי שהמופע לא יקרוס מרוב רגש שיהפוך לרגשנות. בסיטואציה של הבן הממשיך את אביו אכן טמונים גלונים של דמעות תיאורתיות. המשימה, שעברה בהצלחה, היתה לאפשר להן להציץ מבלי להציף.

זה דווקא היה קל – בזכות המשפחתית הלא פורמלית שמתקיימת בין השניים ("איזה יפה ישראל", אמר אמדורסקי כשגוריון הסיר את הז'קט), וגם ההתענגות הגלויה שלהם לשיר את השירים הכה יפים האלה – קלאסיקות פולק ישראלי ונוכרי מעוּבְרת עם להיטים ותיקים כמו "ערב של שושנים", "החליל", "בשדות בית לחם", "תפוח חינני" וגם "אשכולית" ו"העולם בשחור לבן", שאמדורסקי הצעיר סיפר שהם אהובים עליו במיוחד. אסף, עירום מכלי נגינה, שר עם מחוות גוף משוחררות, לעיתים משועשעות, רחבות ותיאטרליות, שחילצו ממנו, גם בקולו, גבריות אלגנטית, עתירת הדר, שונה לחלוטין מהרוקיסטיות היומיומית המיוזעת. בצלילים הנמוכים הוא דמה לרגעים לאביו, וזה כבר באמת נשמע מפעים. גוריון פשוט היה עצמו – מפיץ חום אנושי עם הומור עצמי ("לא משנה הכישרון, העיקר ההתמדה", הוא סיכם את מוסר ההשכל במפגש שלו עם מעריץ, לפני שעבר עם אסף לשיר את "סימן שאתה צעיר"). וביחד הם תיאמו הרמוניות בדומה לצמד המקורי. מוטיב ההמשכיות קיבל ביטוי מרגש נוסף כשגוריון הכריז: "לא רק אסף הוא 'הבן של', והציג את שני הנגנים הנוספים שאיישו את הבמה – המתופף דניאל דור, שהוא הבן של שלומית אהרון ויובל דור, ונגן הקונטרבס אברי בורוכוב, הבן של ישראל בורוכוב מ"אנסמבל מזרח מערב".

השירים הודבקו זה לזה בקטעי קישור הולמים, כמו סיפור נוגע ללב של גוריון על טנדר, לחמניות וילדים ביום של הכרזת המדינה, שהקדים את השיר "קרב הראל". "עוד תראי, עוד תראי, את הדרך הפתוחה", שרו השניים בלהט. הדרך אכן היתה פתוחה לחלוטין בין הדורות, בין העצב לצחוק ובין הזמרים לקהל ששר איתם ואהב אותם.

מבחינה מוזיקלית ההופעה היתה מרוצפת ברגעים יפים, שבהם התלכדו השירה והנגינה בעיבודים ששמרו על המסורת של רוח המקור, אבל גם חידשו בטוויסטים מרעננים. כך, למשל, בשיר "בוטנים", שלכבודו גוריון שוחרר מהגיטרה, שעברה לאסף באופן חד פעמי, ואילו דור המתופף עבר לחליל.

אחרי "דרך הטבק" המכאיב ו"תלבשי לבן" (שבמהלכו, אמדורסקי ג'וניור הצביע בחיוך על חולצתו הלבנה) הגיע ההדרן האחרון – "אני גיטרה", הכה מזוהה עם אמדורסקי האב. "תודה", הדהד סיום השיר ועל הבמה עמדו שני גברים, כמו פליטים ממכונת זמן משונה שבה אחד נשאר צעיר והשני מכסיף.

פורסם ב-ynet  ב-23.10.09