דנה עדיני, הופעת השקת האלבום "אשליה", אפריל 2011
12 באפריל 2011נעמי שמר – "יום יום ואיזה פלא". שבע שנים למותה
8 ביולי 2011
מה? היא גם כותבת למבוגרים? בתקופת התיכון שלי נדהמתי מהגילוי שהמשוררת-מספרת-ציירת שהביאה לי את "דירה להשכיר", את "מה עושות האיילות" (הספר עם השיר), את "ידידיי מרחוב ארנון", "המפוזר מכפר אזר" ו"נסים ונפלאות" – כותבת גם למבוגרים. האישה שהעניקה לחיי טנא של דמיון ("כל הימים, כל הימים, חולמת אני על כובע קסמים, כובע קטן מקושט נוצה, העושה כל מה שאני רוצה"), יופי ("שלושה תרנים לאוניה ומפרשי זהב, ועל סיפון האונייה טווס יפה זנב") וצחוק ("מיהו זה אשר שכח את השכל במטבח"?) – שינתה צורה, ובתחושה שלי גדלה יחד איתי. בשנות ההתבגרות המערערות חרוזיה המדויקים התנגנו בי, גוננו עלי וגם לימדו אותי לא לזייף ולהתגבר על הפיתויים הקלים של השפרצת מילים יפות אך חסרות ערך – "ריק כחרוז מאונס", היא כינתה זאת בשיר "סולוויג". הקצב המוזיקלי שלה – גם בשיריה הלא מולחנים, הכישרון לבטא את דקויות הנפש, ההזדהות שעוררו בי תיאורי אהבותיה הנכזבות הזינו את ההתהוות שלי. ולפני שנסעתי לחו"ל בפעם הראשונה, נפעמת מהמפגש עם ארץ האפשרויות הלא מוגבלות, כתבתי מעל מיטתי את המילים שלה ודקלמתי כל לילה כמו תפילה: "חכי חכי לי כי אבוא אלייך / כי יש נתיב אחד בכל שבילייך / כוכב שביט קורע את לילי / חכי, מחר אני אבוא אלייך / לגלותך, אמריקה שלי".
מלאה גולדברג למדתי שלא מוכרחים להבין שירים. מספיק להרגיש אותם. בימים ההם הסתובבתי עם התנ"ך שלי – ספר כיס ירקרק ובו מבחר משיריה, ומדי פעם הראיתי לאנשים את השיר "פריחת תמוז". על מה השיר הזה? תבעתי לדעת, ולא קיבלתי תשובות מספקות, ולא היה אכפת לי בכלל. אהבתי אותו. הרגשתי שהוא מבטא משהו חשוב לי. עד היום אני מרגישה, גם עכשיו, כשאני כותבת אותו מהזיכרון:
אכן דרדר השיר – יבש וגא
עירום, מופקר לשמש הבוערת
עכשיו הוא מתחרז עם כל סוגי
הדעת שוויתרה על התפארת
הזאת היא בגרותנו השדופה?
הנוף הזה יוקד ולא ינוע
יודע סוד אחר של היפעה
יותר אכזר, אך גם יותר צנוע
בפרוח אביבינו ססגוני
בחן טללים, ברוך ירקות שופעת
מי לב ניבא לו גאוות עני
שתעמוד בפני סופה ולהט
וראה, היה עניו-עריץ אונו
פריחת תמוז, צמיחה של צהריים
אך לדורות יישא את פריונו
פרפר עליז וקל, יפה כנפיים
לאה גולדברג, כשם משפחתה – חיפשה את הזהב, את הזוהר, את האור. "והוא האור", נקרא הרומן שלה. "ירחב בך השקט כאור בשולי הענן", היא מתארת בשיר "את תלכי בשדה", ובשיר "על גבול האור" היא משרטטת את מהות הזמן הזהוב – "שעת תמורה". "ולא היה בינינו אלא זוהר" – היא סיפרה בשיר נודע, וחתמה: "ולא היה בינינו אלא אור".
גוני האור הם דרכה של היוצרת המגדלורית הזו לתאר את שינויי הזמן. "לא זה היום, לא זה הזוהר, אחר מאוד האור התם" היא משרטטת את קווי המתאר של הזיקנה – "שעת האור המסתלקת", ומסיימת את השיר בחיוך – "ואין דבר שכבר בגרנו, ולא חכמנו ביותר".
*
שעות אפשר לשיר אותה. כיום – בת מאה שנים ויום אחד – היא ממשיכה לגרות יוצרים להשמיע אותה. בזכותם, היא עדיין מתחדשת. הנה שתי דוגמאות שמרתקות אותי במיוחד.
"את תלכי בשדה" – שלומי סרנגה מבצע לפי הלחן הידוע של חיים ברקני. העיבוד מלא ההשראה שייך ליוני בלוך
"משירי ארץ אהבתי" – רות דולורס וייס שרה את הלחן המוכר של דפנה אילת. היא מנערת את השיר ומחלצת ממנו אמת מכאיבה שבעיניי נאמנה לרוחו, הרבה יותר מהביצוע הקלאסי (והאהוב עלי) של חוה אלברשטיין
21 Comments
תוך כדי שאני מאזין למשירי ארץ אהבתי אני כבר לא יכול להתאפק מלכתוב לך תודה – על הפוסט היפה הזה, הכל כך נכון ללאה גולדברג, שהרי, אי אפשר אחרת, היא פשוט ענקית. מישהו אחר כתב באתר הזה דברי הסתייגות מהחשיבות שמייחסים ללאה גולדברג, איש מלומד,רחב אופקים, אך מסתבר שבשירה, אינו מבין דבר וחצי דבר. ושוב, תודה לך.
עופר דרושה דרך ארץ
כדי להגיד אם אמן הוא ענק או לא אתה צריך להכיר לפני ולפנים את המיתולוגיה היוונית,הברית החדשה,יוליסס,שקספיר ,מולייר,ג'ויס,תומאס מאן,הרמן ברוך ,ז'אן ז'נה ,אלבר קאמי בתחום הפרוזה.
במוסיקה אתה צריך להכיר את מונטוורדי,ג'זואלדו,באך,הנדל ,ויואלדי,היידן,מוצארט,שומאן,מאהלר ,ברהמס ,רוסיני,בליני גלוק.
שירה אני לא קורא אז אני לא יודע.
אם תימורה נכבשה בקיסמה של לאה גולדברג אני שמח בשמחתה. אם אתה מתענג על "שירי ארץ אהבתי" יבושם לך. אם אתה או תימורה אוהבים יוצר מסויים זה לא הופך אותו לענק.
נכון מאוד!
גם אני תמיד רציתי להגיד שנמאס מכל אלה שטוענים בבורותם שהם נהנים מנהיגה במכונית שלהם וזאת מבלי שנהגו אפילו קילומטר אחד במרקורי מונטריי ואולי אפילו לא שמעו על הדודג' סופר ביי מ 1969 שלא לדבר על אלה שמעולם לא ניסו את הבוגאטי 41 ולא שזפו בעיניהם את הפורש 911 GTI.
זכורני איך אמר לי פעם שמיל, המוסכניק הוותיק והמשופם שלי, מיד לאחר שזרק מהסדנא שלו נהג עצבני בגלל שזה דרש ממנו לחבר משאבת מים סינכו-הידראולית לתושבת של דה שבו מבלי להשתמש בברגי פליז מגולוונים. "אין לי בעיות", כך שמיל, "עם אלו שמבינים במכוניות וגם לא עם אלה שלא אכפת להם, אכפת לי דווקא מאלה שלא מבינים הרבה אבל מעזים לומר למייסטר כמוני איך לעשות מה". "ואלה" – הוסיף שמיל – "הם 100% מהנהגים ואולי אפילו יותר!!"
אני אז הייתי נהג צעיר ולא מנוסה (ואפילו עוד לא הספקתי לנהוג בקורפוסים היורדים מהר הנגב אל בקעת סיירים בתשתית הסוילינג המקורית מימי המנדט! למיטב ידיעתי יש רק עוד כביש אחד דומה לזה בעולם) ולא ידעתי עד כמה הייתי רחוק מלהבין את מה שאמר לי.
מילא ,עופר,שאיני מבין בשירה דבר.אבל גם חצי דבר לא? אני פונה אליך כדרך שאשכול כראש ממשלה התחנן בפני בן גוריון קודמו הכעוס והמיתולוגי במליאת הכנסת: תן לי קצת אשראי!…(א' בחיריק)
שאול היקר, אמנון היקר, אני מלא הערכה לשניכם על הידע הרב, הרחב, מעורר הכבוד…אבל…עם כל הכבוד…מי שכותב כך על לאה גולדברג באמת לא מבין את גדולתה. ואני שאול, דוקא קראתי את יוליסס מתחילתו ועד סופו, קדימה, ואחורה, ואם תרצו, אתן לכם הרצאה גם על ברהאמס, אם אמנון לא יקטול אותו בינתיים…
עופר,אין צורך בשום ברהאמס.נסתפק בשירים מוקפדים שלא נהרו ברגע והוטלו לאוויר העולם
ויודו למסך האינטרנט כמו בפרסומת העתיקה לתפוזים בטלויזה החד ערוצית:הועפו על עדשת
המצלמה בשירת "אתה יודע למה!" ברהאמס ,כידוע,
הקפיד מאוד על הקשר בין תוכן לצורה ולא המתין לשום הרצאות על עצמו.
דרך אגב ,או הגב,או הטחורים: אין שום צורך בידע מיוחד בשירה לצורך החיווי הזה,עופר.
תודה על הפוסט הזה.
.
(שאול, כנראה שנדבקת מאמנון ואתה מעלה כאן דרישות פלצניות להתפלץ, שכל מטרתן להרחיק ולהרתיע מגיבים. הנח לזה. רשמנו לפנינו שקראת ושמעת הרבה)
נועם טעות
לא קראתי הרבה פרוזה,שירה אני לא קורא בכלל.
לשמוע הרבה ?
שאול,יושר אינה תכונה מועדפת בתרבות העכשווית.וכמו לסטר,לא שיכנעת אותי! קראת שירה באותה כמות מדודה שקראו אחרים פה.
בחירות נפלאות לביצועים לא צפויים כלל (למרות שרות דולורס וייס כבר הפכה אצלי לסוג של קלאסיקה)
פוסט מקסים, שבעצם כתיבתו נותן הסבר לכמות האדירה של האהבה שרק הולכת וגוברת משנה לשנה שלאה גולדברג אוספת אליה.
כל כך חבל שהיא לא יכולה לדעת
תודה רבה אסתי! וההערה האחרונה שלך כל כך נכונה ועצובה. מעניין מה היא הייתה חושבת על הביצוע של רות ד.ו.
ודרך אגב, ככל שאני נחשפת יותר לצילומים שלה (ובעקבות הפריחה בהתעניינות בה, צצים יותר ויותר צילומים), כך הלב נחמץ על דימוי היופי העצמי השגוי שלה.
נוכל לחלום, ועדיין ימתק היום, ומכורתי יקרה ואין יפה ממנה, כי היא זה אני, וגאה בכך.
ואם יש מישהו שביטא את הלך רוחי ואהבתי,
זו לאה גולדברג, מי יתן ונדע עוד אנשים כמותה!
פוסט אישי מרגש, תימורה.
תודה.
ליוסי – אמן.
תודה לצבי, ותודה גם לשאר האנשים הטובים שהחמיאו לי ושדבריהם נבלעו, אם כי הגיעו אלי, על רקע המולת הוויכוחים והקינטורים שבתגובות.
יופי! ואהבה לא צריך להסביר. אני מאד אוהבת את הביצוע של סרנגה והצ'לו שם נהדר והצילום – נדמה שגם לאה גולדברג היתה שמחה בו.
ומעל לכל – כל הנרגנים והמקטרים והחשובים בעיני עצמם יפוגו בעשן הזמן. לאה גולדברג עוד תהיה פה כשילדה אחרת תפציע מילדות לבגרות בתמיהה שגם המשוררת האהובה עליה בגרה איתה.
תודה רבה דליה על המילים שלך.
מצטרפת לתגובות התודה.
תודה לך, על פוסט ראוי להפליא.
טל (שהשם שלך מזכיר לי את "טל הערב" מ"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג) – תודה רבה וחג שבועות שמח!
סולוויג. לחן ושירה: גיא דגן
http://stage.co.il/media/guydagan483140.mp3
מקווה שהלחן שלי עושה חסד עם המילים ואינו מבחינת "ריק כחרוז מאונס" :). תהני.
שלך,
גיא דגן.
יש ריח פרי נרקב. לחן ושירה: גיא דגן
http://stage.co.il/media/guydagan122438.mp3