מיכל אמדורסקי התכוננה. כמי שבקיאה בחוקי המדיה, היא כבר תארה לעצמה מה תאמר הביקורת על אלבומה החדש, "אשתו של", ונערכה בהתאם. כבר בשיר הראשון היא מצהירה מראש: "אני דורכת על ביקורות של רכלנים".

"אשתו של", אלבומה השלישי (או הרביעי, עם סופרים את האי.פי האחרון שלה, "מיכל אמדורסקי" ) ניזון בגלוי מהביוגרפיה הטריה שלה, גירושיה מאסף אמדורסקי, שגם הוא עיבד את זוגיותם האבודה באלבומו האחרון, "הרי את". שניהם מנתבים את תשומת הלב לאלבומיהם על בסיס סקרנות הציבור, כמו שאמדורסקי מאבחנת בשיר הנושא: "בעיר הזאת הרכילות כל כך מהר עוברת, בוערת, זו מגפה. וכל שמועה היא תוך שנייה בדיוק נלחשת, נבחשת עד הצפה". אבל בעוד שהאקס שלה חס עליה, לה אין עכבות לכנות אותו – או את דמותו השירית – "רוק סתם" (בניגוד אליה, ה"פופ סטאר"), להאשימו בכך שהוא "מתבכיין על חשבוני", לבקש "תפסיק להתלונן" ולנבא ש"אתה עוד תחפש אותי, אתה עוד תתחנן".

שם האלבום מתחכם. המילים של שיר הנושא מבהירות שהיא לא באמת "אשתו של", זה רק השמועות שדיברו על כך שאינה עומדת בזכות עצמה. אבל היא דווקא ממשיכה להצטיין בטריטוריה הצלילית הקבועה שלה, המשתרעת במחוזות הפופ-דאנס, ושרה בתשוקה גדולה שגוברת על קולה הקטן. יש באלבום פזמונים קליטים ושורות מחץ בנוסח השכיח במוזיקה המזרחית, כמו: "הייתי אורזת בחורים כמוך, שולחת חזרה לאמא" ("בחורים כמוך"), ובכלל, אפשר לצטט ממנו ככותרת משפטים רבים. אבל כמו בכל אלבום מהז'אנר הזה, המילים שוליות לקצב, שמצדו מממש את ייעודו ומרקיד ביעילות בסיוע הרבה תכנותים ולופים, וגם הגיטרות להשכיר של אבי סינגולדה, שבהפקה הזו, כך נשמע, מכניס נימה אישית יותר בסולואים הרוקיסטיים של הגיטרות.

בסך הכל זהו אלבום מלא כוח, שנובע גם ממעורבותה החיובית של אמדורסקי בטקסטים ובלחנים, אבל לקראת סופו כבר קשה להבדיל בין השירים, שנשמעים כמו שיר אחד ארוך ולאו דווקא אמין. "הלילה של תל אביב", למשל, נשמע מזויף כשהיא שרה שהוא "מוציא ממני שוב את החיה… גורם לי לאבד איתך שליטה", מבלי שיתגלו בשיר סימנים כלשהם לחיה הלא מרוסנת. כך גם השיר האחרון, "אני רוצה" הסתמי עם הגימיק של משפטים ברוסית ובאנגלית, שהופכים אותו לאירוויזיוני במובן הנוסחתי של המילה.

בשיר "המדריך לתל אביבי המתחיל", שכתבה לה איה כורם, אמדורסקי שרה: "אז אולי אני פאסה, אבל עדיין מהממת". לא, היא לא פאסה, ויש לה תפקיד חשוב בחיזוק הפופ-דאנס הישראלי הדליל. "אשתו של", עומד בבסיסו בקריטריונים של סוג המוזיקה הזה, אבל לאמדורסקי יש יכולת לתגבר את הברק, ואפילו להשקיע יותר בגזרת המילים, למרות שהן לא אמורות להיות משמעותיות כאן. בשיר "אדמה רועדת" היא היטיבה לכתוב "היופי נמעך בין מחוגי הזמן". משפטים נוספים כאלה רק יעשו אותה הרבה יותר "מהממת".

"אשתו של", מיכל אמדורסקי, "הד ארצי"

פורסם ב-ynet  ב-22.3.09