תשרי פעוט פוסע צעדים ראשונים במסלול תשפ"זי חדש ועדיין מסתורי. הצליל המלווה אצלי את פסיעותיו הוא הביצוע החדש של נדב אזולאי לשיר "על כל אלה" של נעמי שמר.

כמה גלגולי חיים צבר השיר הזה.

הוא נולד כמתנת נחמה פרטית של נעמי שמר לאחותה רותי כשזו התאלמנה.

שיר אישי, שמוקיר את הדברים הפשוטים, המשפחתיים, היומיומיים, שהם כה שבריריים כי האסונות תמיד אורבים.

יוסי בנאי ביצע אותו בהתחלה, נאמן לכישרונו הנודע לבטא את מלוא עוצמת הרגש. השיר בביצועו נהיה להיט. אבל הוא חטא לו בנימה. בווייב. הפך אותו להימנון והחמיץ את האישי והאינטימי.

וכך, כולם שרו "על כל אלה", בתחנות הרדיו של תחילת שנות השמונים, ובמקהלות, שהוא היה אהובן, ממקהלות בתי ספר ועד מקהלות בתי אבות.

ואז קרה לשיר משהו לא צפוי. הוא נקלע לסערה. ישראל נשבה רוחות של שלום היסטורי עם מצרים, אבל היה לו מחיר מכאיב של גירוש מגן עדן: החזרת סיני, ובתוכו חבל ימית, ובו העיר ימית הקטנה והיפהפייה, למצרים. התנועה לעצירת הנסיגה בסיני הוקמה, התקוממה והתמקמה עם השיר הזה. במיוחד אימצה את המשפט "אל נא תעקור נטוע", שהפך למוטו שלה. וכך "על כל אלה" נהפך לשיר פוליטי.

ומאחר שקיטוב נוראי היה כאן מאז ומתמיד, אז לפחות חצי מהעם כבר מאס בשיר, כולל יוסי בנאי שסרב לשיר אותו בהופעותיו.

וזהו. השיר היפה הזה, שגם ככה התרפט מחשיפת יתר, התפוגג לזמן-מה, גם אצל מאמציו לשעבר שראו בו תזכורת לכישלון מאבקם.

שובוֹ אל הארץ הטובה

עברו שנים בלי השיר הזה, מלבד בפסקולים שקידמו את ראש השנה, בזכות הדבש, ובהתעלמות משונה מהעוקץ.

ואז הגיע השבעה באוקטובר הנורא. עם זוועות הטבח, החטופים, והמאבק לחלצם מהגיהינום. בכיכר החטופים בתל אביב סערו הפגנות, עצרות ושלל פעילויות יצירתיות ומפגשים משמעותיים. והייתה מוזיקה. הופעות בהרכבים נרחבים ומצומצמים ושירים ישנים וחדשים. וביניהם שקק חיים גם "על כל אלה". סיפר המוזיקאי שי טוחנר, מפעילי המאבק, ששהה רבות בכיכר, וגם הופיע כנגן : "אני חושב שזה היה אחד משלושת השירים הכי מבוצעים במשך השנתיים שבהן כיכר החטופים הייתה פעילה. למיטב זיכרוני, גם אני ניגנתי אותו מאות פעמים בקומבינציות שונות, וזה אחר עשרות או יותר פעמים שניגנתי אותו עם שולי נתן בהופעות במשך שנים. והאמת – השיר עדיין אקטואלי, ואני מרגיש נוח לנגן אותו עד היום".

השקט שדרכו מחלחלות המילים

הביצוע החדש של נדב אזולאי החזיר את השיר למקורותיו ולרוחו האמיתית של השיר, שכמעט ולא התבטאה עד כה בביצועיו.

הוא שר באופן צנוע, "קטן", אישי ואינטימי – מעניק לשיר את השקט שדרכו מחלחלות המילים.

ופתאום מתגלה מחדש משמעותן הכואבת. מי שחי פה בשלוש השנים האחרונות לא יכול שלא להיטרגר: "שמור אלי על זה הבית, על הגן, על החומה. מיגון, מפחד פתע וממלחמה".

ובטרם חווים את מלוא המהלומה מהמילים, הן ממשיכות ותובעות את צער "הפרי שלא הבשיל עוד, ושנאסף" – ופתאום הלב שואב מתוכו, אל שדה הראייה, שדה נוסף של קרב ומנוסה, ומוקרנות על מסך הנפש פנים צעירות, כל כך הרבה פנים צעירות, הלוא הן עלומי השביעי באוקטובר, נעורים מלאי-טוב לעצמם, למשפחתם ולעמם, שמחולם  נקטע.

זוהי המשמעות שנוספה אל השיר, ונדב אוסף גם אותה ומחבר אותה אל המשמעויות הקדומות. שר את האובדן ואת ההחמצה גם מבלי להדגיש אותם במלוא הרגש. למעשה, לא פעם הוא אפילו מבליע בהגייתו מילים חשובות בשיר, כמו "טוב" ו"מתוק" ו"מלחמה". כאילו הוא בורח מהנגיעה בדבר הכואב. לכן הוא רק מצביע עליו בשקט, מסמן אותו מרחוק.

כי זה עדיין קשה מדי.

ובו זמנית, הוא מתקרב. וגם נוגע. בשיר, ובמי שמקשיב לו, שנושא את עיניו אל החסד של "זה השיר".