איך גיליתי למה הזברה לובשת פיג'מה

אני מחבבת את הזברה של ע' הלל. מזדהה איתה מאוד. נוטים הרי לחלק כל דבר בעולם לשניים, והם בהכרח ניגודים: שחור לבן, שמאל ימין, חרוץ עצלן, מבולגן מסודר, החלטי מהסס. אבל מה עם אלה שלא עומדים על אף צד במשוואה? שנופלים ממנה, או שמעדיפים לשוטט בין כמה משוואות בו זמנית?

יש אנשים מסודרים, והם סובלים מבלגן. יש את המבולגנים, ולא נוח להם בסדר ממשטר. אבל מה באשר לאלה שסובלים מבלגן, אבל גם מתקשים לסדר אותו? (ובסוף אפילו הם מסדרים לפעמים, כי מוכרחים, ואז נזכרים תוך כדי כך שזה יכול להיות מהנה, ואז שוכחים עד לפעם הבאה – הנה הסגרתי את עצמי וברור לי שאני לא היחידה שסובלת בכל המצבים, וגם נהנית מהם באופן מוזר).

אז את הזברה של ע. הלל מ"מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" – אני מבינה.

בואו נביט בה לרגע ביחד, אבל קודם: נארגן יומנים ונאפס שעונים. אנחנו ביום ראשון.

מתחיל שבוע חדש, כמו דף חלק, הזדמנות לעשות דברים כמו שצריך.

וכך: "בבוקר יום אלף הזברה קמה, פשטה את הפיג'מה, לבשה מן הסתם מכנסיים וחולצה".   

"מן הסתם", כלומר – כנהוג, כמקובל, לפי הסטנדרט הרגיל. אפילו שזה סתם, כלומר סתמי, בנאלי.

אבל לפחות מסודר, כמו כולם.

הזברה לבשה את המכנסיים ואת החולצה, וכאן היא הייתה אמורה להמשיך הלאה, אל משימת הבוקר הבאה, בלי להתעכב. אבל קרה משהו:
"אך מיד הרגישה שאין היא מרוצה" – הזברה חוותה אי נחת, חוסר שביעות רצון. משהו היה חסר. שאיפה שראוי לברר. אולי זהו סירוב להיות אחידה וכמיהה להיות מיוחדת? אולי ערגה לבטא אינדיבידואליות? ואולי זה רעש פנימי שמבשר על יצירתיות?

מה עושה הזברה? קופצת על ההזדמנות? לא. "מיהרה ולבשה פיג'מה".

ולמה מיהרה? אולי נבהלה.

אבל ממה?

הגיע בוקר יום שני, עדיין תחילת השבוע, הזדמנות טובה לחוויה מתקנת מאתמול.

וכך: "פשטה את הפיג'מה, לבשה בשמחה בגדי התעמלות".

זברונת-מקסימונת מלאת מוטיבציה. כבר לא אדישות של "מן הסתם" אלא שמחה והתלהבות של עשייה. בגדי התעמלות! איזו אנרגיה מבורכת של ספורט ממריץ ובריא.

"אך הוי דבקה בה מחלת העצלות". התהפכות מהירה וקיצונית של הכוונה שלה, מהרגע להרגע. מחשק לאדישות, מדיצה לרביצה, מספורטיביות לפסיביות.

ושוב היא מיהרה ללבוש פיג'מה.

אנחנו כבר ביום שלישי, אמצע השבוע. בוקר. הזברה נמרצת בהחלטת הלבוש שלה, והפעם היא גם עובדת קשה בשביל זה: "טרחה ומדדה לה סרבל".

אנרגיות העשייה מתחממות. תחושה שהנה זה קורה. לא ברורה מהות האוברול. האם נועד לשמש כבגד עבודה או כפריט לבוש אופנתי? תיכף זה יתברר בוודאי.

אבל לא: "אולם היה זה בגד חם ומסורבל" – כאן כבר מתקיים מופע מרהיב של התקף אימפולסיביות. הזברה רוצה משהו, פוצחת בהכנות, אבל לא מממשת. התחרטה פתאום. "חם ומסורבל"? נשמע כמו תירוץ מעצבן או נוגע ללב, תלוי במידת האמפתיה שלנו אליה.

הגיע בוקר יום רביעי. השבוע כבר מזמן איבד מטריותו, אבל לזברה מצב רוח טוב:

"פשטה את הפיג'מה, לבשה בשמחה בגד ים"!

אפשר כבר להרגיש באוויר את הריח המלוח של החופש, לדמיין את מגע הגלים, אך מיד מופיעה המילה "אך" – ומסתמנת ההתהפכות:

"אך אבוי היא קיבלה מחלת ים".  

איך מחלת ים, יא זברה? עוד לא נכנסת למים! ברור שיש כאן עניין פסיכולוגי כלשהו. זברה, את בסדר?

כן, ואף יותר מבסדר – כי בוקר יום חמישי כבר כאן, והזברה החליטה להתגנדר:

"פשטה את הפיג'מה, עמדה ומדדה לה שמלת מלמלה לה" (מתפרצת רגע לטקסט של עצמי כדי להתלהב מעוד מופע של צלילים ומצלולים עין-היללי).

האם הפעם זה יצליח? האם הכמיהה לנשיות במיטבה הוויזואלי תבוא לידי ביטוי?

"אבל מיד, עוד בטרם התרגלה לה, מיהרה ולבשה פיג'מה".

אכזבה כבדה, שהיותה צפויה מראש לא מעמעמת אותה.

ותיכף מסתיים השבוע.

ביום שישי, הלוא הוא ערב שבת (ולא שבת בערב למי שמתבלבל), השיר מקבל מפנה דרמטי:

"הזברה קמה, אך בטרם פשטה את הפיג'מה, ישבה וחשבה: אם כדאי ליום אחד בלבד לטרוח וללבוש את שמלת השבת?"

למודת אכזבות, הדילמה שלה אמיתית. התלבטות בין להשתנות ולו באופן סמלי, לקפוץ למרחבים לא מוכרים, להתחדש – לבין השגרה האפרורית כעוגן נוח לייצב איכשהו את החיים הכאוטיים.

האם ניתן להתגבר על הפחד מהשינוי המיוחל? אני חושבת שהזברה מאמינה שכן, אבל גם מכירה את עצמה מספיק כדי לדעת שזה דורש מאמץ שכרגע היא לא מסוגלת לו.

או שאולי היא כן?

"ישבה וחשבה, חשבה וחשבה עד מוצאי שבת".

שבת שלמה היא התלבטה ברצינות – ועכשיו אף אחד לא יכול לבוא אליה בטענות ולהאשים אותה בשטחיות ובגחמנות. מניחים לה לנפשה:

"מאז לובשת הזברה פיג'מה, ואיש אינו שואל מדוע ולמה…"

השיר, שהעתקתי מהספר של ילדותי שעדיין נמצא איתי, "בולבול למה ככה" (הוצאת מסדה) – לא מסתיים בנקודה אלא בשלוש נקודות. לא בפסקנות, אלא במרחב של מחשבה.

הזברה ערגה למשהו מיוחד. התכוונה להתחדש, לצאת מהאפרוריות הדהויה אל טריטוריה של צבעים מבריקים. אבל משהו בהגשמה שלה השתבש. יצר הרס עצמי? דיכאון? (כמו העצב שבדוד שמחה – עוד גיבור של ע' הלל – שאם מתעמקים בו חזק, כבר לא בטוחים שכשמו כן הוא).

זוהי הפעם הראשונה שגיליתי את הצד הכהה, העצוב, של שיר הילדים המצחיק והשמח. שיר שטות מתוק וקליט – גם בזכות הלחן המושלם של דובי זלצר, שכמו בכל יצירת אומנות משמעותית, חבויים בה יסודות אנושיים נוספים, עמוקים והרבה פחות שמחים.

ותוך כדי ההזדהות פרצה ממני הבנה: חוסר היכולת להשלים משימה, האימפולסיביות שדועכת בשנייה, ה"עצלנות", ההיפריות. איך לא שמנו לב? הזברה הזאת בכלל סבלה מהפרעות קשב וריכוז היפריות (ADHD) לא מאובחנות. ספק מודעת למשהו שאפילו לא הוגדר בזמנה, ספק לא, הזברה (כלומר ע. הלל היוצר שלה, שהשמיע את קולה) הבינה באינסטינקט שגם ככה החיים שלה קשים יותר מהנחוץ, וכך החליטה להקל על עצמה ולפחות בדבר אחד, הלבוש שלה, לא לסבך ולהסתבך.

והסרבל שחוותה כ"בגד חם ומסורבל"? קרוב לוודאי היא התייסרה גם מהפרעה בוויסות החושי (SMD).

הו זברה עין-היללית, כבר אמרתי שאני מחבבת אותך?

שיר הלל ל-ע. הלל – במלאת 20 שנה למותו