7 Comments

1. שרון רז הגיב:

   12 במרץ 2008 בשעה 6:57

   תודה רבה על הפוסט והדיווח הנוגע מהאירוע היפה שחבל מאוד שלא יכולתי להגיע אליו, כל הכבוד לדויד פרץ ולמי שיזם איתו ואירגן איתו את הערב הזה

   הגב
2. עילם הגיב:

   15 במרץ 2008 בשעה 9:21

   מופע ברמה תיכוניסטית בינונית.
   עם קצת הגברה ועוד יותר רעש אינטרנטי הטעה.

   זבל שניסה לשרת את המופיעים עצמם בלי קשר למחוות ושטויות כאלה.

   הגב
3. הפסיכיאטר האלקטרוני הגיב:

   22 במרץ 2008 בשעה 3:52

   כבעל ניסיון, אני יודע שתגובה אנונימית עלולה לעורר אנטגוניזם ושתשומת הלב כלפיה נמוכה בעשרים אחוז פחות, אבל אני בכל זאת אשאיר לך אחת, בעיקר כי אין שום משמעות לשאלה אם אני אחתום בשם שלי או לא – את הרי לא מכירה אותי בכל מקרה.
   ובכן, אני קורא חלק מהתגובות לבלוג שלך, ושם לב שלא מעט מהן נגועות באנטגוניזם. זה גורם לי לתהות מה הגורם לזה, תהייה שמעסיקה אותי מהטעם הפשוט שגם אצלי הכתיבה שלך מעוררת (לפרקים) את הרפלקס הזה (גם אם הוא לא גולמי וסוחף לפעולה כמו השארת טוקבק ארסי. לפחות לא עד הרגע).
   אני לא מתיימר לחשוב בשביל האנשים האחרים שמטקבקים אבל נראה לי שלפחות אצלי זה בגלל ההרגשה שאת – גם כאדם פרטי אבל בעיקר כמסמנת של תופעה – מוזילה את המלים בכל הקשור לכתיבה חוויתית. אני רואה איך טקסטים שאת מעלה – ואני מדבר על כאלה שהתפרסמו באמצעי התקשורת (כי אחרת זה לא מעניין, ומיד אסביר את עצמי בעניין הזה) –
   כוללים פעם אחרי פעם תיאורים כמעט פורנוגרפיים על מוזיקה. פורנוגרפיים במובן שהם מאיירם רגשות בצורה גראפית ואלימה. גם אני – עושה רושם שבדומה אליך – נמנה על קבוצת האנשים שמעודדת, בוא נאמר, את החתירה למשמעות; שעדיין מאמינה ביכולת של דברים לרגש ולהקסים. אבל כשאני קורא אותך, כשכל הופעת טריביוט פאקקט היא "המוזיקה במיטיבה" (לא פחות, ה-מוזיקה במיטיבה, בה"א הידיעה!), אני מרגיש
   שהקרב שלי ושל האנשים שכמותי מאבד נקודות.
   כותבים כמוך מורידים את הפתיחות בקרה קוראים לניסיון – שהוא אמיתי במקומות אחרים – למשמע דברים, לחפש את האמת הגרעינית שמסתתרת בתוך חוויות מוזיקליות ואישיות שהן, למרבה הצער, נדירות. אני בטוח שדיפ דאון גם את מרגישה ככה. אבל זה לא מונע ממך לכתוב, ומהם לקרוא, והטענה שלי היא שכשהם נתקלים בהשתפכות התמידית והמעיקה הזאת, הם אומרים לעצמם שהם כנראה היוצאים מהכלל מבחינת אי היכולת להגיע לרמות אקסטטיות כאלו פעם אחרי פעם, יום חמישי אחרי יום חמישי (או שלוש פעמים באותו יום חמישי? לא הצלחתי להבין) ונאטמים עוד קצת כלפי שטף הדימויים שתוקף אותם.
   לכן, כמו שאת מבינה, מעצבנת אותי העובדה שניתנת לזה במה תקשורתית פעם אחרי פעם.
   אם אני מקנא? לא. מהסיבה הפשוטה שלא הייתי רוצה להיות חלק מהסרט הנע הזה, שמרגיש מחויב לתת שמות ומשמעויות בדברים, פעם אחרי פעם, ושהקשר בינם לבין המציאות מתרופף מטקסט לטקסט.
   תחשבי על זה.

   הגב
4. תימורה הגיב:

   23 במרץ 2008 בשעה 1:58

   קראתי את תגובתך בכובד ראש, והאמת? לא הצלחתי להבין את טיעוניך.

   האם נכחת בהופעה שאליה מתייחס הטקסט הזה, ואתה חולק עליה כמי שהיה שם? או שאתה מסתמך באופן חד צדדי על התגובה הקודמת לך, שאינה מנומקת וכוללת הטחת דברים חסרי הסבר?

   אני הייתי שם ויכולה לספר לך שהמופע עצמו לא היה חף מפגמים, כמו סאונד גרוע ותקלות טכניות, אבל כן – היו בו את אותם רגעים שכוחם בספונטניות שלהם ובאינטראקציה בין מוזיקאים מוכשרים שבלי לעשות חזרות, אבל עם "לב פתוח" (עקב השעה המאוחרת נבצר ממני לדייק ולהסביר את התואר), יצא מהם משהו יפה וחד פעמי. כן, מוזיקה במיטבה, או לפחות מה שאני מחפשת במוזיקה חיה.

   ולא, בניגוד להתרשמותך, אני לא חווה רגעים כאלה שוב ושוב. ורוב הרגעים המוזיקליים שאני חווה הם בכלל לא מיוחדים. אז למה שאכתוב עליהם? מטבע הדברים אני מעדיפה את המצבים המעניינים.

   רמות אקסטטיות? הגזמת. פורנוגרפיה? אלימות? אין לי מה לענות על טענות כלליות. אם תרצה שאתייחס לדבריך עניינית, הבא ציטוטים.

   ומה זה בדיוק "כותבים כמוני"? שוב אמירה שאיננה אומרת דבר.

   ולסיכום, אין לי בעיה עם האלמוניות שלך, אבל יש לי בעיה עם טיעונים כלליים וחסרי הוכחות והנמקות.

   הגב
5. הפסיכיאטר האלקטרוני הגיב:

   23 במרץ 2008 בשעה 16:55

   טוב, בחרת לענות באופן משפטי – מה שמפתיע מאוד לאור הכתיבה הלכאורה מופשטת שלך – אבל לסחבק אין כוח לחזור לכל מיני ביקורות עבר על מנת להציג את האקדח המעשן, כלומר את אותם תיאורים משתפכים והגזמת רגשות.
   תחת זאת, אני אסתכן בלהיתפש כמבקר לא רציני, משום שאני מעדיף את זה על פני התנצחות בעלת אופי משפטי.
   יתרה מזאת, גם כשנתתי דוגמה בודדה כדי לסבר את האוזן, נוכחתי שאת מתמודדת אתה באופן שמונע ממך לראות את העניין הגדול. פירקת אותה עד למובן המילולי הכי שטוח, מבלי להבין את מטען המשמעות של המלים, זה שלא תחום בין האותיות שלהם, כלומר מה זה להגיד "המוזיקה במיטבה", ולמה זאת זילות.
   בהקשר הזה אציין שהביטוי פורנוגרפיה של רגשות היה מטאפורה, אבל בהתנהולתך המשפטית לפתע, היא עברה לך מטר מעל הראש (ובהמשך לדימוי, פורנוגרפיה בהכרח מייצרת אלימות מבחינת ווליום ההתייחסות לדברים והדגשת הממד הצעקני שלהם).
   אם את לא חווה רגעים כאלה שוב ושוב, על אחת כמה וכמה אם הם נדירים, זאת חובתך להכניס אותם לקונטקסט יותר רחב, כלומר לדווח גם על האפור והלא-מרגש. בוודאי שבמדור הופעות קבוע, שצריך לתת תמונה יותר עמוקה וזו, מה לעשות, בהכרח מכילה גם צדדים פחות עמוקיםמרגשים.
   ככה גם תקטיני את הסיכון בלהיתפש כמתרגשת סדרתית.
   כותבים כמוך הם כותבים כמוך, יש לא מעט כאלה. זה בכלל לא משנה, ואין שום עניין לפרט את השמות שלהם פה. מה, תנסחי כתב הגנה גם בשמם? לא יודע למה בכלל התעכבת על העניין הזה.
   זהו, עד כן.

   הגב
6. תימורה הגיב:

   24 במרץ 2008 בשעה 1:51

   אם "משפטי" בעיניך פירושו הבקשה שלי לראות *עובדות* מול עיניי לצורך הדיון, אז אני מקבלת את התואר (שמעט משעשע אותי) הזה.

   מי קובע מהי "חובתי"?
   מקווה שלא תיעלב, אבל לא אתה.
   בבלוג האישי הזה – אני.
   במסגרות הכתיבתיות שמהן אני מנסה להתפרנס – העורכים שלי, והם אשכרה דורשים ממני לכתוב על אירועים מעניינים… אין לי שום סיבה מקצועית או שפויה לתעד שיעמומונים.

   ומיצינו, נכון?
   (כי נראה לי שאנחנו משעממים את הקוראים).

   הגב
7. הפסיכיאטר האלקטרוני הגיב:

   25 במרץ 2008 בשעה 2:27

   לא היה לי ספק שבפעם הראשונה שתתקלי בביקורת אמיתית (ולא מחמיאה, מה לעשות, כי כשמה כן היא – ביקורת), את תשתיקי אותה. כמו שאמרת בפעם הקודמת שאת לא מבינה את הטיעון שלי אבל ענית כמי שמבינה היטב, כך לפתע "אנחנו משעממים את הקוראים", בעוד שבפועל זו בפעם בראשונה שיוצא להם להיתקל בבלוג הזה בדיון ביקורת אמיתי, מה שדי אירוני בהתחשב בעובדה שהבלוג עוסק ב…, נו, ביקורת.
   וואטבר, כמו שאומרים אצלנו בעדה. תמשיכי לקרטע בבינוניות ולהתחמם לאור תגובותיהם של אותם 5 מעריצים.
   לא ברור על מה חשבתי כשהקדשתי לך תגובה מנומקת

   הגב