"כל האנשים דומים כשהם זקוקים לאהבה", הולם אביב גדג' בשיר הפותח את "שרף אורנים", אלבומו השלישי. אבל גדג', גם כשהוא זקוק ככולנו לאהבה, אינו דומה לאף אחד. הוא לא יוצר חדש במוזיקה הישראלית. כבר כנער בשנות ה-90 הקים עם חבריו למושב תלמי אליהו שבנגב – גבריאל בלחסן ז"ל ודביר לביא – את להקת אלג'יר המוערכת, שגם זכתה בסופה להצלחה מסחרית. אחריה, הוציא שני אלבומי סולו מצוינים – "תפילת יחיד" ו"ילדים של מהגרים". השנה שבר שיאים בהדסטארט – מרגע שביקש את תמיכת ההמונים באלבומו החדש ועד שיעד המימון הושג – עברו פחות מ-48 שעות (ועד תום הזמן שהוקצב למימון, הסכום הגיע ל-213%). ועדיין, לתודעת הקהל הרחב באמת, הוא טרם הגיע. כמו אחיו הגדול שלום גד, גם הוא משתייך לזן היוצרים שהגדולה מזדהרת מיצירתם, אבל בניגוד לגד המופנם יחסית, גדג' הוא גם פרפורמר ענק בהופעות עם כריזמה של כוכב.

"כל החיות באות לשתות מהפצע שלי", שר גדג' באלבום, ובאמת יש ביצירה משהו חייתי וקמאי. בהאזנה אפשר לחוש איך התמזגו בגדג' ארבעת היסודות. הוא איש רוח לא פחות מאשר איש אש ("המשכתי לבעור גם כשהייתי כבוי"), נטוע באדמה ("הכול צומח, שולח שורשים") ומפעפע מים ("מעיין", "שקטה כמו מים"). העוצמה הזו כובשת כשם שעלולה להרתיע.

ואכן, מי שמתוודע לראשונה אל גדג', מוטב שיידע: קולו הוא טעם נרכש. ובכלל, זהו אלבום למיטיבי לכת במוזיקה הגדג'ית. עוצמות הרוק והגודש, המוזיקלי והמילולי, של יופי שנדחס לתוך שעה – עלולים לסנוור את האוזניים העדיין לא מורגלות. נדרשת האזנה תובענית ("מוזיקה היא פצע שדוקר בלי הבחנה"), "פרחי חלב נוטפים" שצריך לעבוד כדי להריח אותם.

לטובת מי שטרם נחשף לגדג', וחפץ להשקיע במתנת חיים לעצמו, הנה המלצות האזנה בטרם ייגש ל"שרף אורנים". עדיף לפתוח ב"מנועים קדימה" של "אלג'יר", ולעבור לאלבום הבכורה שלו "תפילת יחיד". רק אז, לאחר שרכש את השפה, יפנה לאלבום הנוכחי, וידלג לשיר השני, "כאבי גדילה" (השיר הפותח לא סוחף מספיק לצורך "רושם ראשוני") – שיר לילד ועל ילד, על הכאב שבצמיחה. משם ל"נשמות מנייר" הביקורתי והקליט. כעת המאזין החדש כבר אמור להיכבש, ויכול להקשיב לאלבום באופן מסודר, מתחילתו ועד סופו.

ומה הוא ימצא שם? הפנינג של המעמקים, שמנוגן על-ידי יותר מעשרים נגנים עילויים בתחומם, (כולל גדג' עצמו בגיטרות, פסנתר, צ'אמבלו ועוד), וגם שלומי שבן בפסנתר, אהוד בנאי במפוחית ומארק אליהו עם תבליני קמנצ'ה וסאז; שאלות ("האם גם ללב מלאכותי יש נפש תאומה?") לצד תובנות ("אל תגיד הופ! לפני שקפצת"), גיאוגרפיה דרומית ("מלאכים בשמי הנגב"), תודעת הגירה ("אני כאן כבר שנים ארוכות, אבל עדיין לא פרקתי מזוודות") וייסורי יתמות ("אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי?… האם את עוד אוהבת אותי?").

כמו באלבומיו הקודמים, גם הפעם גדג' הפיק את עצמו מוזיקלית ועושה זאת בטוטאליות העצמאית שלו. מעניין מה היה מתרחש אילו היה מתמסר פעם למישהו אחר, ולא ממשפחתו המוזיקלית – המוזיקאים המצוינים שעוברים איתו מאלבום לאלבום – אלא למפיק "מבחוץ". אישיות חזקה מספיק להכילו, אבל גם לגרות אותו יצירתית למנעדים נוספים. כי אצל גדג', המעורער הוא בטוח, אבל מה היה קורה אילו הבטוח היה מעורער?

פורסם בגלובס ב-15.12.2016