"אני אביב ממטיר גשמים", שרה חוה אלברשטיין בשיר "הקיץ הבוער" (מילים: אביגדור המאירי). איזו הגדרה קולעת ליוצרת שבימים אלה חוגגת יום הולדת 70. האלבום "בוא המורה" הוא מתנת יום ההולדת שלה, מעצמה לעצמה ולנו.

וזאת מתנה נהדרת. צנועה בממדיה – חצי שעה בסך הכול – אך עשירה בתכניה. צנועה ועשירה היא גם המוזיקה באלבום, עם להקתה המהודקת של אלברשטיין, שמופיעה איתה כבר שמונה שנים. הרכב מינימליסטי, אך מרהיב בנגינה: עובד אפרת (בס) וערן ויץ (גיטרות), שעיבדו את השירים עם אלברשטיין והפיקו מוזיקלית. ויץ גם הלחין נפלא את כל השירים באלבום, והוא הקול הגברי היפה בדואט "שיר, ריקוד" שכתבה פניה ברגשטיין. איתם: אבי אגבבה בכלי הקשה ועדן ליברמן בקלידים.

השירים באלבום הם על קשרים בין דורות במשפחה, על זוגיות – שגם המוות אינו מכחיד, ועל ייעוד, כמו בשיר הפותח, "הירושה" (מילים: יהודה קרני) עם הצוואה האמנותית: "ועוד ירשתי מאימי עשירות רבה – שיר ליום הזה, שיר ליום הבא". ועוד יותר בשיר "סך הכול" (מילים: ש. שלום) על הכוח המרפא של המוזיקה במצבי חוסר תוחלת: "שאפסו המילים ואין קול עוד, ואני שר ואני שר ואני שר".

אלברשטיין מקיימת באדיקות את הייעוד הזה, כבר חמישים שנה פחות או יותר. היא נחשבת "קלאסיקה" בזמר העברי, אבל התואר הזה, כשם שהוא מחמיא, כך גם מהווה מלכודת ליצירה. החשש: הערכה וכבוד הם חממה משובחת לגידול זחיחות ולביצור הקיים. לא אצלה. היא אמנם ממשיכה להיות מוקפדת כהרגלה בבחירת הטקסטים האיכותיים ובהגשת השירים עם ה"טאץ'" הספציפי שלה – שילוב של כבוד לשיר ועומק ההבעה עם הניואנסים שנחווים בקולה – אבל לרגע אינה מאובנת. תמיד מתחדשת. מודעת לערכה, ליכולותיה ולכוחה – אך לא עפה על עצמה ולא מפריזה. תענוג להקשיב לקולה שמשלב עומק עם קוּליות, יציבות, פיכחון ובשלות עם סימנים של הצטברות חיים, שבתוכם משתרג לו החיוך.

והיא נשמעת מחייכת אפילו בשיר הנושא הקודר והאקטואלי מאת אנדה עמיר, שיר על כמיהה למנהיג שהוא מורה, ועל תקווה לחוכמה, דעת ורציונליות, ולאורך האלבום נוצצים ממנה אורות מוזיקליים של סקרנות ותשוקה. בזכותם היא נותרת צעירה, לא הולכת על בטוח, ולא צפויה. כמו שהיא שרה בשיר "הקיץ הבודד" המצוטט בהתחלה: "ואחר כך? מי יודע, מי יודע?".

פורסם בגלובס ב-22.12.2016