יש פרדוקס בשם של אביהו, שהוא גם שמו של אלבום הבכורה שלו. מצד אחד, מדובר בשם פרטי בלבד, נטול שם משפחה, כלומר בלי תזכורת לאביו, שלומי שבת. מצד שני, "אביהו" נשמע כמו  "אבי הוא…" – ובדמיון כבר משלימים את החסר. בקיצור, ההשוואות הן כנראה בלתי נמנעות מראש, אבל ברגע ששומעים את קולו של הבן, מבינים שלפחות מבחינה ווקאלית, אין קשר בינו לבין אביו. מדובר בקול רך, עדין ונטול חספוס, שכמו נועד להשתלב בז'אנר "הגבר הרגיש והרומנטי".

שמות השירים, מאשרים את המגמה הזאת, שיש בה רומנטיקה, אבל מהסוג השחוק: "עדיין שלך", "בשבילך", "אהבת חיי", "קחי את ליבי", "רק אותך", "אותך בחרתי" ועוד. השירים מולבשים בהפקה עשירה בכלי מיתר ובכלי נשיפה לצד כינורות ודרבוקות, ולעיתים האגף המזרחי מעובה גם בכינור טורקי ובגלמה, אבל לא באופן שמפר באופן משמעותי את האיזון המוזיקלי הכל כך מיינסטרימי בין מזרח למערב. באותה מידה, אין חריגות מבחינת המינונים שבין ה"שקט" ל"רועש". וכך, אביהו נע בין "בלדות נוגות" לבין "שירי חאפלות" בעלי צליל פופי-תעשייתי, שלעיבודים של רובם אחראי "הנרי" (שמקפיד לאיית את שמו באנגלית). התוצאה מותאמת לכללים של הז'אנר – בידור, לא אומנות, ומתקבל אלבום מסחרי עם שירים בסדר גמור – אבל לא יותר מכך, דבר שלא יפגע כנראה בהשמעותיהם התכופות בחתונות. חלקם בולטים יותר לטובה, כמו "רק אותך", שבו אביהו נשמע כמו הראל סקעת בקול ובשרמנטיות, וחלקם בולטים לרעה בסתמיותם, כמו השיר "יאללה" עם מיכל אמדורסקי.

אביהו הוא מוזיקאי טבעי, זה ברור לגמרי, אבל בינתיים ייחודו הוא ייחוסו. אין כרגע בשיריו משהו שיבליט אותם משירים אחרים. לעיתים, רחוקות מדי, כמו בשיר "עדיין שלך" שכתב לו "ליבי", קולו נשמע מעט פגיע, ובשיר "בשבילך" הוא צועק קלות, אבל זה בדיוק העניין. הוא מדוד ומחושב מדי. חסר באביהו הניצוץ היצירתי, וזה מאכזב דווקא משום שיש לו פוטנציאל  –  הוא כתב והלחין את השיר "אהבת חיי", השיר הכי יפה באלבום, וגם את השיר הנעים "אותך בחרתי". השירים האלה לא נופלים ברמתם משאר השירים שכתבו לו הפעם, כך שהוא בהחלט יכול לכתוב לעצמו את שיריו.

ואפשר, ומומלץ, לפנות לכותבים שהמילים משמעותיות להם. כאלה שלא ישאירו קלישאות עילגות כמו "מתרגש ממך כמו פעם ראשונה" ("ביקשתי רק"). אם אביהו מעוניין להתקדם מעבר לגימיק, להתפתח ולגדול; אם מעניין אותו להמציא, לחדש ולהיות יוצר, הוא יכול להסתובב בדרכים פחות בטוחות ואולי להגיע אל מקומות שבהם האדם היחיד שיפגוש, יהיה הוא עצמו. לא צריך לחשוש ממפגש כזה. הוא מצמיח מקוריות, ואפילו יופי. מצד שני, אם אביהו מעדיף ללכת על בטוח ולהעניק לעולם אלבום שיישכח במהרה – כי כמוהו היו וכמוהו יהיו – כל מה שנותר לו בפעם הבאה זה  לשחזר את האלבום הזה.

"אביהו", אביהו שבת, "פליי רקורדס"

פורסם ב-ynet ב-11.2.10