"אני מקווה שנעבור ביחד חוויה משמעותית", פתח עדי רנרט את ההופעה, והיה קצת מוזר לשמוע אותו מדבר. אחרי שנים רבות שבהן הרגיל את הקהל הישראלי לפגוש בו מאחורי הקלידים, בהופעות של מיטב זמרי ישראל, על תקן פסנתרן ומעבד, אתמול (חמישי) הוא עבר לרגע למרכז, לחזית הבמה. זה קרה בסינמטק תל אביב, בפסטיבל הג'אז, בפרויקט שלו שנקרא "הפעמון", וכולל אלבום חדש והופעה. מדובר בשירי משוררים מהארץ (אבן גבירול, לאה גולדברג, יונה וולך, נתן זך, תרצה אתר ועוד), מאמריקה (אלן גינזבורג, ריימונד קארבר), מיפן ומאיראן. רנרט קיבץ את השירים, בעזרתו של המשורר רוני סומק, הלחין אותם והיטיב לחבר אותם לזמרים ברי סחרוף, רונה קינן, מיקה קרני וליאורה יצחק. משתתף נוסף – באלבום, אבל לא בהופעה – הוא גידי גוב, אבל רנרט לא נתן להיעדרותו להפריע. וכך, היה זה קולו המוקלט של גוב, שפתח את ההופעה בשיר של קארבר על רקע צלילים קודרים ותאורה מאפילה.
 
האפלה הפכה במהירות לאורות זוהרים בצבעים משתנים ולמוזיקה חמה, סוערת ועשירה במגוון סגנונות על מצע של גאז': ישראלי, ים תיכוני ומודרני. על הבמה הצטופפו אומני מוזיקה – וירטואוזים  בנגינה, יצירתיים, מעוררים השראה וניזונים ממנה: אלי מגן בקונטרבס, ניצן עין הבר בכלי נשיפה ובאקורדיאון, ז'אן פול זימבריס בתופים ובכלי הקשה, אמיר שהסר בקלרינט ובניי, אסף רוט  (בחולצת "איפה גלעד") בחצוצרה, בויברפון, בכלי הקשה ובאקורדיאון ואילן בן עמי בגיטרה אקוסטית ובעוּד. רנרט עצמו התבטא כהרגלו בפסנתר ובקלידים, אבל גם בפלוגלהורן (כלי נשיפה – מעין הכלאה בין חצוצרה לסקסופון) ופה ושם אפילו בשירה.
 
כלי הנגינה קיבלו תגבורת כשסחרוף הצטרף והוסיף את הגיטרה החשמלית שלו. הוא, קרני וקינן עלו לבמה מדי פעם, ביחד ולחוד, כשאליהם מצטרפת זמרת פחות מוכרת – ליאורה יצחק, ששרה בקול מלא הבעה בערבית דשנה ובעברית עדינה, בתנועות ידיים מעגליות ומהפנטות.     
 
מאחר שרוב הטקסטים לא היו מוכרים, חבל שלא צוין שמם של השירים ושל המשוררים לפני או אחרי כל ביצוע. מצד שני, היה משהו נעים בחוייה של הרצף המופשט הזה, ערבוב של מילים ומנגינות, נטולי קטעי קישור. בסופו של דבר, השירים התחברו ביניהם, אולי כי למרות השוני במקצבים  שלהם – החיצוניים והפנימיים – הם עסקו, כל אחד בדרכו, בתהיות אנושיות ובחוויות רגשיות על רקע נופים ועונות שנה.
 
שיא ההופעה היה ב"סיטואציה" – השיר של שלמה ארצי, שעדי רנרט הלחין. סחרוף, נטול גיטרה, וקינן, שרו אותו ביחד וריגשו בפשטות שקטה ומינורית, שדווקא היא הוציאה מהם ניצוצות. "יש עולם קסום יש יש", הם שרו ותוך כדי שירה חשפו את קיומו של אותו עולם – מסוג ההתפעמויות שנוצרים אותן. אחר כך קינן עזבה וסחרוף שוב התחבר לגיטרה ויצר שיא נוסף – שונה לחלוטין – כששר בסערה ובנגינה נמרצת את "שלום לך דודי". כל התזמורת שיתפה איתו פעולה במהומה ג'אזית מרהיבה בפראותה, שבלטו בה זעקות הקלרינט של עין הבר. משאלתו של רנרט התממשה. ההופעה הזו התגלתה כחוויה משמעותית.
 
 
פורסם ב-ynet