היופי מזנק כבר מהשיר הפותח, "אור בצל". אביתר בנאי, באלבומו השישי, "לשונות של אש", לא משתהה. מנפשו לנפש המאזין, קולו הענוג מוטח, ומיד מתפשט ומכסה את כל המשטחים: לחנים, מילים, כאב – אין חציצה בין נפשו לנפש המאזין. על מה בכלל השיר הזה? לא ברור. אבל העמימות  היא חלק מהעניין, שהלוא ההוראות בשיר הן: "לא לנסות להבין".

קולו המזוהה עדיין גבוה, זך ועדין עד כדי נדיפוּת, אבל לעיתים גם נשמע פחות פגיע מבעבר. משהו בו התעצם, אולי תוצאת השנים שעברו. כן, מאז ששר "מתי נתנשק" ו"כלום לא עצוב" באלבום הבכורה, כבר עברו 20 שנה בדיוק, והרווק המתלבט בן העשרים ומשהו הוא בעל משפחה, באמצע שנות הארבעים שלו, שהספיק להתבסס כיוצר מוערך ומצליח, עם כל ההטבות הנלוות, כפי שהוא מבהיר בכנות-שחצנות בשיר המצוין "פרגולה" – רשימת-מכולת של הצלחה: "יונדאי סנטה פה, מתוק בפה, מתלבש יפה, 130 מטר בית, משכנתא מטורפת, שכונת רמות, וילה שתי קומות, סושי כשר בשערי חסד, מקום קבוע בבית הכנסת… מלא מחמאות, זאפות מלאות, גם עושה קידוש ה', תפקיד בתרבות בישראל, אלבומי זהב".

אבל ממש באותו השיר גם החרדה נוכחת. "יש לי מה להפסיד", הוא שר, ומתאר את הנגטיב האפלולי של ההצלחה: " ויש גם תחרות, אנ'לא יכול להפסיד, סתם לתת להם לעקוף… עבד לגוף, עבד לפחד, פרי של שקר, תהום בלי חקר". וכך, גם לאורך האלבום, מופיעים הניגודים בכפיפה אחת. בכל אור יש צל. "המר – מתוק", החדש – ישן; ובתוך קטסטרופה עתידנית ("הם כאן. זכוכיות מתנפצות, צריך להתחבא. אולי יכולנו לברוח, עכשיו מאוחר. עכשיו זה נגמר"), בנאי מתווה רגעים קטנים שאין גדולים מהם של אינטימיות זוגית: "כף ידך בכיס מעילי, חוצים את הרחוב".

תמיר מוסקט ונאור כרמי הפיקו ועיבדו יצירה שעשירותה המוזיקלית – במגוון כלי הנגינה המתוזמרים – היא מצע מושלם לקולו של בנאי ולמילים. זהו אלבום דתי לגמרי – אבל לא בהכרח נחווה כך. את הדואט המרגש עם אביב גפן, "אתה", ניתן לפרש כשיר על חברוּת, או על התאהבות, אבל בהחלט  גם על אלוהים. מתברר שהכותב הוא רבי יצחק מברדיצ'ב, מגדולי מנהיגי החסידות; ומילות השיר היפה "הושענה" – מופיעות במחזור התפילות של סוכות. את שאר השירים כתב בנאי, וכמו בשנותיו האחרונות כיוצר, הוא ממשיך להדק אליו את הספק ולהתאדק בדתיותו היצירתית. האהבה משיר השירים מתהלכת בחדרי היומיום שלו, אבל עם טוויסטים שלו. בסיפור האהבה התנ"כי: "קול דודי דופק בדלת", ואילו אצלו: "את דופקת בדלת"; "אני ישן וליבי ער" לעומת "אני ישנה וליבי ער" משיר השירים. ערנות שתוצאותיה המרשימות הן "ריקוד בין ייאוש לאמונה", שמוביל גם למסר מעודד: "לא לוותר זה "לְנַצֵּחַ".

פורסם בגלובס ב-2.3.2017