הסיפור של אדם, חיים כהן במקור, נכתב בשפה של אגדות: תהילה פתאומית עם שלל סממניה – מעריצות נסערות על רקע הוויזואליות הקולנית של שנות ה-80; סמל מין, שנמשך אל בני מינו, אבל מנוע מלגלות את ה"סוד", שאולי לא במקרה היה שמו של אלבומו הראשון; הצלחת ענק שבצידה תסכול עצמי ותחושת זיוף, שניסיון אמנותי להכחיד אותה, באמצעות יצירה חדשה, נענה בהתעלמות, שגרמה להיעלמות. ולבסוף, הפרק הנוכחי של הסיפור: קאמבק מסקרן עם אלבום חדש, שביעי במספר, בשם "רגעים קטנים", שהופיע בצמוד לסרט הדוקומנטרי "חיים ואדם" וליציאה מהארון.
 
אדם, מודע לכל מטעניו המתוקשרים, מסכם כבר ב"אין יותר שדים" – השיר הפותח של האלבום, את ההיסטוריה ואת נקודת המוצא הנוכחית. קולו המוכר, אם כי הפעם נטול צרידות, מבשר על אופטימיות, והמילים סוקרות את הביוגרפיה הטעונה, ומתחייבות: "לא תהיה יותר נעול. אתה תהיה חופשי". האם אלבומו מקיים את ההבטחה? כן, אם כי באופן חלקי. תחושת החופש בהחלט ניכרת באופן שבו אדם שר – מלא תיאבון ולהט, נסער גם כשהוא שקט. מבחינה מוזיקלית הוא נוטש חלקית את הפופ ומתקדם בדרך הרוק.
 
למה אדם מתכוון? לאן הוא מכוון? התכנים באלבום הזה מגוונים – עשירים, אבל לא תמיד ממוקדים. החידוש הוא בשיר הנושא – "רגעים קטנים" – שיר אהבה מרגש לגבר, עם פרטים קטנים שמצטברים למכלול גדול, כמו: "ולבשתי את החולצה שקנית לי בפראג, כיס ימין שחור, עליו תפור בבורדו לב". אבל הכיוון הזה נקטע, ובשאר שירי האלבום, הדמויות הן נשיות – אהובות לצד אמא. גם הרצף של השירים לא אחיד. הם "חזקים" בתחילת האלבום, אבל באמצעו יש היחלשות, מעין נפילת מתח, שמתעשתת ומתאוששת כדי לסיים את האלבום באופן הולם, כלומר מרגש כמו בתחילתו.       
 
על ההפקה המוזיקלית, העיבודים ומרבית הלחנים חתום איתי פרלמן-נסיך, שהקפיד, ובצדק, להבליט את קולו של אדם ולא התפתה לקשט אותו בכלים מופרזים שיטשטשו את הבעתו. את רוב הטקסטים כתב יוני זיכהולץ, שהיטיב לנסח באופן אינטליגנטי ומעורר אמפתיה את סיפורו של אדם דרך השירים. לעיתים רחוקות אדם מועד למחוזות הקיטש, כמו בשיר "אל תתני לי לעזוב" (מילים: חמוטל בן זאב), עם הסכריניות האינפנטילית ("אל תתני לי לוותר, לא פחות ולא יותר") ו"ריח ים" עם המתקתקות האפוקליפטית ("הרחובות בוערים… העיר נטושה… הייתי יוצא לרקוד איתך ואלס").
 
בסופו של דבר, מדובר באלבום מעניין, שמהווה ציון דרך חשוב ומקדם בקריירה של אדם. חולשתו היא חוסר גיבוש והעדר החלטיות, גם בתכנים וגם מוזיקה, שנעה בין רוקיסטיות נחושה ופורצת לבין עידון וריכוך מתמסד. האמביוולנטיות הזאת מתועדת בפזמון האחרון של השיר "ואם את". מצד אחד: "אמצא לי מסגרת, אולי אלך אל המתנ"ס, אגדל חתול או כלב, עליו אף פעם לא אכעס", ומצדו השני של הפזמון: "ואם ארצה, אני אסע לאירופה ואטייל לי בעולם. בתי מלון וגם קזינו, זיונים מפה עד שם".
 
וכך, "רגעים קטנים" מעביר לעיתים תחושה של אלבום ראשון, לא במובן חוסר הניסיון, אלא בנימה הבראשיתית, ההתחלה של דרך חדשה שהנוף שלה עדיין לא ידוע ונחשף תוך כדי הליכה.  
ה"אין מוצא" של אדם, הלהיט מאלבומו הראשון, הוא עכשיו "המסילה הפכה להיות צלילים" ("פריז ברלין"). בינתיים הם מבשרים טוב.
 
"רגעים קטנים", אדם, "פליי רקורדס"
 
 
פורסם ב-ynet ב-25.2.10