אין מוניטור, והיא לא שומעת את עצמה, אבל נשמעת טוב, אבל לא יודעת את זה.
בקושי היה זמן לחזרות, ומכל ההרכב המפואר נותר רק אחד, אבל איזה אחד! אז איזה שיר עכשיו?
 
והיא כל כך יפה, עם השיער שנאסף למעלה והשמלה והתכשיטים והאיפור והאיך מספרים את הסיפור, כי לעזאזל כמה שהיא שיכורה.
 
וזה עושה אותה חייכנית לאנשים זרים, שמיד רוצים להיות חברים שלה, במיוחד זה שכרגע הקדישה לו שיר. גביע יין שנשארו בו רק טיפות מוסט מהפסנתר, שנפתח לשיר אחד. גיטרה מתחבקת עם אקורדיון, והיא עוזבת את שניהם, קמה מהכיסא ומתקרבת עוד יותר לקהל. זונחת את השירים שלה ושרה פורקה טה ואס, שעכשיו גם הוא שלה. והספרדית מכפילה את הרגשות שמזעזעים אותה, כך שהזרים נזקקים לבירה נוספת כדי להתעשת, ומרחיבים אליה את החיוך שכבר מזמן יצא מרשותם.
 
ואלה שמעולם לא היו זרים, אומרים בשקט לשירים: כמה גדלתם מאז שהייתם קטנים.  
 
ועשן, וכפור שנכנס מבעד לדלת הפתוחה, והביא איתו כלב גדול שמתחכך באנשים ונענה בליטופים. ומחיאות כפיים תוך כדי ה"אין לי מושג איך אני נשמעת". את נשמעת טוב. אני לא מאמינה. תאמיני מאמי. ופתאום –
דקירת הכאב של הרגע המפריד בין שני העולמות – הופעה ואחרי הופעה. וביניהם חומה שקופה, אך אטומה. ואיך היה? אבל היא מסרבת לשמוע. חבל, את מפסידה את האמת. אז מתי ההופעה הבאה? ומתי הדיסק מוכן? ולמה את כל כך? כל כך מה?    
בדרך חזרה היא חושבת על העקירה שתהיה מחר. ושיני הבינה המפוחדות נצמדות בפיה אל יסודותיהן, כמו שנצמדו האנשים אל קולה, והיא לא ידעה, שלשום בפאב קטן בדרום תל אביב.