היום פורסם שוונדליסטים חיללו את מצבתו של בוריס פסטרנק במוסקבה.

נזכרתי בעבודה סמינריונית שכתבתי פעם על המוזיקה ברומן שלו, "דוקטור ז'יוואגו" (כן, "המוזיקה ברומן", לא בסרט המפורסם שמבוסס עליו). אז הנה היא:

*

"היו הולכים והולכים ושרים 'לנצח נצחים', ודומה כי מדי עמדם הוסיפו לשיר, בנעימה שהוטעמה, הרגלים, הסוסים, משב הרוח".
 
(פתיחת הרומן "דוקטור ז'יוואגו" מאת בוריס פסטרנק. תרגום: צבי ארד. הוצאת עם עובד, ת"א, 1979)
 
"דומה היה על הידידים המזדקנים בשבתם ליד החלון, כי חירות נפש זו הגיעה, כי דווקא בערב זה נפרש העתיד מוחשית ברחובות, וכי אף הם נכנסו לתוך עתיד זה ומעתה הם מצויים בו. שלוות אושר רגושה לגורל עיר קדושה זו ולגורל כל האדמה, לגורל משתתפי מאורעות אלה וילדיהם, שזכו והגיעו לערב זה, מילאה את ליבם ואפפה אותם מוסיקה נאלמת של אושר, שנשתפכה הרחק סביב. והספר הקטן שבידיהם ידע כביכול כל אלה ונתן לרגשותיהם סעד ואישור".
 
(עמוד 510, סוף הרומן)
 
הרומן "דוקטור ז'יוואגו" פותח ומסיים במוזיקה. אנסה להדגים כאן כיצד היא מביעה שניים מנושאי הרומן – אהבה ואמנות.
נקודת המוצא היא התייחסותי לתאורים מילוליים של מוזיקה בטקסט (וכאלה יש בשפע ברומן) כאל מוזיקה של ממש. לצורך זה אבחין בין סוגים שונים של מוזיקה.

א.    מוזיקה בהגדרתה המילונית.
במילון אבן שושן יש לה שתי הגדרות:
1.      נגינה, שירה, אמנות הצירופים ההרמוניים של צלילים המצטרפים למנגינות.
2.      שם כולל ליצירות בנגינה או בשירה.
הגדרה זו אחלק לשתיים – צליל ומנגינה, ואדגים את כוונתי במובאות מהרומן.

צליל – "כמצופים על פני המים נתרבדו באוויר ללא ניע להקות תלויות של יתושים, שהמו דק-דק, קול אחד וטון אחד. יורי אנדרייביץ' טפח בהם לאין קץ ומעכם על מצחו ועל צווארו; אחר הטפיחות הצלצלניות של כף היד על הגוף המיוזע החרו להפליא שאר צלילים המתלווים לרכיבה: חריקת רצועות האוכף, הלמותן הכבדה המונפת של הפרסות ברפש השקשקני וקולות הנפץ היבשים של טפיחות הסוס. במרחק, במקום שנשתהתה בו השקיעה, פצח הזמיר שיר.
'אוצ'-ניס! אוצ'-ניס!', קרא הזמיר והפציר, וכמעט שנשמעו קולות של ערב פסח: 'נפשי, נפשי! עורי, התעוררי!'” (עמוד 307).

מנגינה – "לאחר כמה לילות פצחו הזמירים שיר. ושוב, כאילו שמעתיו לראשונה, תמהתי לייחודו של שיר זה לגבי משרקן של שאר ציפורים; ללא מעבר מתון, בניתור, מגיע הטבע אל עושרה המופלא מכל של שירת הזמיר. איזו רבגוניות בסירוג הפרקים" (עמוד 289).

ב.     מוזיקה פנימית – "המוזיקה שבדברים".
"לארה לא ידעה יראת שמיים ובעבודת הקודש לא האמינה. אך כדי לעמוס את משא החיים, יש ללוותם לעיתים איזו מוסיקה פנימית. לא ניתן לה לחבר לצרכה מוסיקה מעין זו מדי פעם בפעם. מוסיקה זו נמצאה לה בדבר האלוהים, וכדי להזיל עליו דמעה היתה לארה מבקרת בבית היראה" (עמוד 52).

ג.      מוזיקה המבטאת את הלשון, שפה.
"לאחר שתיים-שלוש שורות שנוצקו על נקלה וכמה דימויים שהפתיעו אף אותו, נכבש לעבודה וחש את בואה של ההשראה כפי שיכנוה הבריות. יחסי הכוחות המכוונים את היצירה ניצבים עתה כביכול על ראשם. לא האדם ומצב נפשו, שאותו יבקש לבטא, עולים לתור ראשון, אלא הלשון בה יאמר להתבטא. הלשון, מכורתם וגניזתם של היופי והבינה, מתחילה לחשוב ולדבר במקום האדם ונעשית כולה מוסיקה, לא מבחינת צליל השמע החיצוני, אלא מבחינת הזניקות והעוצמה של זרמה הפנימי" (עמוד 432).

מה מבטאת המוזיקה וכיצד

 
רומן זה מבטא לדעתי שלושה נושאים עיקריים, מדמה אותם זה לזה ומשלב אותם זה בזה: אהבה, אמנות, והקשר בין שניהם לזמן.
כשם שהאהבה במיתוסים המערביים נקשרת למוות, כך ברומן גם האמנות. ז'יוואגו, בהלוויית אנה איואנובנה, אם טאניה – אשתו לעתיד, מהרהר: "עתה נתחוור לו בבירור, כי בכל עת, ללא הפוגה, נותנת האמנות דעתה לשניים: לעולם היא הוגה במוות, ולעולם היא יוצרת על ידי כך את החיים" (עמוד 93).

אחת מהזיקות הבולטות בין הזמן לאהבה מופיעה במחשבתו של ז'יוואגו בעמוד 313: "ולאסושקה וידידיו עמו אומרים לפתות את הזמן הנושן ביין שמפניה ומשאלות חסודות ולהביאו חזרה. כלום כך אדם טורח להשיב אליו את אהבתו? הלוא אבנים יגול לשם כך, הרים יעקור, ובאדמה ינבור!".

המוזיקה ברומן מבטאת את נושאי הרומן המגולמים בדמויותיו, בקשרים שביניהם ובדילמות המתרחשות. שלושה תפקידים עיקריים לה:
עיצוב דמויות. לדוגמא: ז'יוואגו, כמשורר בעל הבחנה החווה את המציאות, מתואר שוב ושוב – כמקשיב. למשל בקטע הבא: "נומה נפלה על יורי אנדרייביץ'. כל אותם ימים הוא שוכב על מדפו למעלה, ישן, מקיץ, מהרהר ומקשיב. אלא שעדיין לא הגיע כל קול" (עמוד 231).  
וגם: "יורי אנדרייביץ' הקיץ, נזדחל אל הצוהר המרובע שניטלה מסגרתו, נשען על מרפקו וכרה אוזן" (עמוד 232).
וכן: "הוא שמע הילוכו של סוס, הפוסע על פני שטח השיר, כפי שנשמעת מעידת הסוס הדוהר באחת הבלדות של שופין" (עמוד 437). וישנן דוגמאות נוספות.

למוזיקה ברומן זה יש תפקיד נוסף – תיאור הווי חיים (המשמש גם הוא, במידת מה, אמצעי לעיצוב דמויות). משפחת גרומקו (משפחת טניה טרם נישואיה) מתוארת כך: "בני גרומקו אנשים משכילים היו, נבוני מוסיקה וחובביה ומכניסי אורחים. היו מכנסים את קרואיהם ועורכים ערבי מוסיקה קמרית, בהם ביצעו טריאו לפסנתר, סונטות לכינור וקוארטטים של כלי מיתר" (עמוד 58).

התפקיד האחרון שאעמוד עליו, דומה לתפקיד המוזיקה בסרטים – המחשת העלילה, תיאורה, התוויית האווירה, הרקע והלך הרוח.

למשל: "הלילה היה מלא צלילי-מיסתורין חרישיים. בכיור שבמסדרון, בסמוך לו, דלף הברז מדודות, בהשהיה. אי שם מעבר לחלון היו מתלחשים. אי שם, מקום שהגנים נפתחים… שפכו מים מדלי אל דלי וקירקשו בשרשרת עם השאיבה מן הבאר… מעבר לגדר מימין עלו מן הרחוב צעקות. שם התהולל חייל שיצא לחופשה, דפקה דלת וקטעי שיר טפחו בכנפיהם" (עמודים 141-140).

מטרה נוספת היא קידום העלילה וייצוג תפניותיה. פעמים רבות כשחל מפנה בעלילת הרומן – הדבר מתבטא באופן מוזיקלי. לדוגמא: בסיום התיאור הצלילי שכבר הוזכר כאן, במהלכו רוכב ז'יוואגו ושומע צלילי יתושים המתערבבים במוחו עם טפיחות הסוס, קריאת הזמיר וצלילי נפשו, נאמר: "עם מעופו המדוד של הדהר, בפוגות שבין מגעיו הנדירים של הסוס בקרקע, שכמעט ואין מבחינים בהם, שמע יורי אנדרייביץ', מלבד הלמות לבו המשתולל בשמחתו, אי-אלה קולות, ודומה היה עליו כי הזויים הם.

ירייה מקרוב הממתו" (עמוד 308). ואז הוא נחטף בידי פרטיזנים!

המוזיקה – ספק שהותר

יורי אנדרייביץ' – ד"ר ז'יוואגו, מתלבט בין שתי נשים שאותן הוא אוהב, טוניה ולארה. אבל הפאסיביות מתקיימת בו והזמן והמאורעות שולטים בו. וכיוון שמעולם לא הכריע או בחר, הוא מוכן בסוף ימיו לקשור קשרים עם אישה נוספת, מארינה, שאגב מזוהה מבחינתו עם המוזיקה ("מארינה היתה עשויה להיות זמרת", עמוד 471).

בסופו של דבר, הוא מת מבלי שזכה להתראות עם שלוש הנשים של חייו. לארה, הנפרדת ממנו כשהוא חסר רוח חיים, מתוארת במילים שדווקא מטילות ספק בכוחה של המוזיקה: "הנה התחילה נפרדת מעליו במילים פשוטות, יומיומיות, של שיח מאושש ונטול כל גינונים, השובר את מסגרות המציאות ואין הדעת סובלתו, כדרך שאינה סובלת את המקהלות והמונולוגים של הטרגדיות, את הדיבור השירי, את המוסיקה ושאר עניינים מותנים, אשר צידוקם במותנה שברגש בלבד. המותנה שנתן צידוק במקרה זה למופרך שבשיחתה הקלה, אשר לא נהגתה מראש, היה בדמעותיה, ובהן רחצו, שטו וטבעו דברי חולין שלה" (עמוד 493).

ולמרות שמוחלטות המוות בולעת את המוזיקה, הרומן מסתיים בסופו של דבר באפילוג, שמחיה אותה ומאשר מחדש את ערכה. הדבר מתבטא בכבוד המוענק לה לחתום את הספר, עם (כאמור בעמוד 510) "מוסיקה נאלמת של אושר, שנשתפכה הרחק סביב".