ריטה, "רמזים"
21 בינואר 2008יורם טהרלב בן 70 – מחווה אישית
25 בינואר 2008
כמה שבועות לפני שהופיע בציבור "רמזים", אלבומה החדש של ריטה, היא השמיעה אותו בפני עיתונאים.
שיר אחרי שיר, מילים, צלילים וקטעי מידע, התהווה בחלל הסיפור של ריטה כפי שבחרה להציג אותו לעיני כל. אישי, רובו על מערכת יחסים זוגית, שהיא בעיקר אוהבת ושלמה.
אחרי שהאלבום הושמע, הורשינו לשאול שאלות. מישהו שאל את השאלה המתבקשת מכל – איך זה יכול להיות???
הרי כולנו התוודענו תקשורתית לסיום הזוגיות הספציפית הזאת, ופתאום מושמעת בפנינו מציאות שונה לחלוטין.
האם אלבום חייב בכלל להיות אמיתי? (כלומר "אמיתי"? מה זו בכלל "אמת"?) למעשה, לא. ובכל זאת, מתקיימת ברית מסוימת בין הזמר לקהל שלו. בניגוד ליצירות אומנותיות אחרות (ספרים שאינם אוטוביוגרפיות, הצגות, סרטים, ציורים, ריקודים ועוד), המגלמות מציאויות ועולמות אחרים, לעיתים פנטסטיים ובדיוניים, אנחנו מורגלים להניח שזמר ששר על חייו בגוף ראשון (ולא משנה אם כתב בעצמו את המילים או לא) – מכוון אליהם, מזדהה איתם וכך הוא מגיש לנו את עצמו ואותם.
ריטה חייכה כאשר ענתה לשאלה. האלבום, היא אמרה, נכתב לפני שקרה מה שקרה. ואז היא סיפרה על אחד מהשירים, שמתאר את האהבה השלמה. "כשהקלטתי את השיר הזה, והקשבתי לתוצאה, שמעתי בה הרבה עצב, ששיקף את מה שהרגשתי בזמן ההקלטה".
האם העצב האמיתי הזה נכנס לאלבום?
לא!
ריטה בחרה להקליט את השיר מחדש. "הביצוע הראשון היה טוב", היא הסבירה לנו, "אבל רציתי שהשיר הזה יישמע כמו שהיה בזמן שנכתב. רציתי לחגוג את השמחה של האהבה הגדולה הזאת".
אבל מאז כאמור, האמת הזו השתנתה, והתמורות האלו חסרו לי בהאזנה לאלבום. מצד שני, כשמנסחים ביקורת אי אפשר באמת להתייחס לאלמנטים מהסוג הזה ("אותנטיות" – אני מכירה אישית כמה אנשים שמבטאים את המילה הזאת במיאוס, וכך גוועים בחוסר תוחלת עוד ועוד ויכוחים עקרים). הרי אי אפשר לדעת מה מתחולל בנפש האיש ששר, והאם זה משנה? אבל לא זה העניין. ריטה הרי לא רצתה לוותר על האמת. דווקא בגלל התעקשותה על האותנטיות היא הקליטה את השיר מחדש.
אז קודם כל: מהי אמת של שיר? האם היא טמונה ברגע היצירה או ברגע ההקלטה?
ושנית: האם לאמת יש בכלל ערך אומנותי-יצירתי? אני מאמינה שהיא נמצאת בכל מקרה, גם בהיותה מכוסה או מוכחשת. ההנאה שלנו מיצירה, או היעדר ההנאה, נובעת גם מיכולתנו, או מחוסר היכולת, להזדהות איתה, ולשם כך עלינו להאמין לה.
אבל אמונה זאת כבר שאלה אחרת.
הביקורת על האלבום (הכותרת לא שלי)
9 תגובה
אבל אין לה שום קשר לאמת ה"אמיתית", הראלית
הביוגראפית
הייתי מרחיק לכת עד כדי לומר שאמנות טובה באמת, היא שקר שעשוי כל כך טוב, שהוא מהווה אמת בפני עצמו
מספר הסיפורים הטוב ביותר, הוא השקרן המשכנע ביותר
אני אוהב את הדואליות הזו: לקרןא את מאה שנים של בדידות, או את שר הטבעות, לדעת כל הזמן שזו לא אמת הסטורית או עובדתית, אבל לטבוע כליל באמת האוטונומית של היצירה
שאני לא רואה הבדל בין האומנויות השונות בנושא הזה
דילן שר על עצמו בגוף ראשון כל הזמן, ומספר על עצמו סיפורים נפלאים שלא היו ולא נבראו עובדתית
הרי אלה שירים ולא דיווח עיתונאי מולחן
ואם תדרשי מכל מי שהתקלקלה לו האהבה לכתוב רק על אהבה מקולקלת, לא יישארו בעולם הרבה סיפורי אהבה
לאמנות מותר גם לחלום
רזי: כן, דברים ברוח הזאת אמרת לי בפוסט על הסקיצות. ואגב, אני לא חושבת שיש בינינו ויכוח.
ענת: אני לא דורשת. מה פתאום וחס וחלילה.
התשובה פשוטה למדי כאן.
אוטנטיות יש. אינטגריטי כבר לא.
אני לא רוצה להכנס שאלה אם אני מאמין או לא, אבל החיים מלמדים שאמנים, בעיקר בעלי כושר משחק מציגים "אימג'" שונה במופעים שלהם תוך נסיון לכסות על מה שקורה בחיים האישיים, משיקולים מסחריים גרידא לפי הקלישאה הידועה "The Show Must Go On" ויתכן שזה המצב גם כאן, אבל , למען האמת, אני ממש לא יכול להיות בטוח.
אז כמו שאמרתי, אני ממש לא מאמין שריטה שומרת על אינטגריטי, אבל היא לא מסוג האמנים, כמו נועם רותם למשל או אהוד בנאי, שהאינטגריטי שלהם הוא המרכיב החיוני ביותר ביצירתם. ולכן, ללא ספק, היחס שלי אליה ממש לא ישתנה. היא תישאר אצלי זמרת מבצעת מצויינת.
שי,
אין שום הבדל בין ספר לשיר פופולארי , והזמר לא מייצג כלום, גם לא את השיר, אם כבר, השיר נבחר כזה או אחר, בכדי לייצג את הזמר.
הגיע הזמן שאנשים יבינו שזמרים הם כמו מכונות קול ולא שום דבר אחר מעבר, כל ניתוח של ריטה או נינט או ג'קו לא מייצג תרבות, כי זמרים אינם מייצגים תרבות, והיום כשכולם אותו דבר,
הם רק מכונות קול, אלא אם כתבו את השיר והתוכן במו ידיהם.
זמר הוא לא אמן,והוא לא צריך להיות אותנטי, אם ריטה היתה אוטנטית היא היתה צריכה לשיר חומר אחר לגמרי.
שי: גם אני חושבת רבות על המשחק שבין שתי זהויותיה של ריטה – כזמרת וכמבצעת.
נר: "מכונות קול" זה מאוד מעליב.
השאיפה לאותנטיות, או לפחות ההצהרה עליה, באה מריטה עצמה, לא ממני.
לרגע חשבתי שכיוונת אלי כשכתבת: "אותנטיות – אני מכירה אישית כמה אנשים שמבטאים את המילה הזאת במיאוס…", ואז הבנתי מהתגובות שלא רק איתי את מנהלת את הויכוחים האלה.
כהרגלי, בטח לא אצליח לנסח תגובה קוהרנטית ונטולת סתירות, אבל זאת אני. האותנטית.
בכל אופן אהבתי את שתי תגובותיו של רזי בן-עזר והזדהיתי איתן לגמרי.
אותנטיות אינה ערובה אוטומטית לאיכות ולא מבטיחה לי שאתרגש או אתחבר או אוהב. אני מעדיפה שקרים מופלאים ומעניינים על אותנטיות משמימה. גם עילגות ומוסיקה גרועה יכולות להיות אותנטיות להפליא. אם כבר, האותנטיות ברגע הביצוע היא החשובה יותר בעיניי, ומכיוון שאני בכלל מהצד של המוסיקה לפני הכל – גם מילים בינוניות וביצועים פושרים נסלחים בעיניי לעיתים כשהמוסיקה מקסימה אותי. הרי רובנו גדלנו, לצד השירים העבריים, גם על פזמונים באנגלית, שהקסימו אותנו הרבה לפני שיכולנו לשפוט מושגים כמו "אמת אמנותית" ולהתדיין על הדיוק שבמילים. כשהכל מוצלח ויושב נפלא זה כמעט נס קטן. בונוס בלבד.
ובעניין ריטה, למרות שלא שמעתי את האלבום החדש, אני די משוכנעת שלא אצליח לאהוב. משהו בה – סוער ודרמטי או שקט ומאופק – מעורר בי תמיד התנגדות. נדמה שה"דיוואיות" שלה היא חלק מובנה באישיותה (דיווה אותנטית, אכן, אבל בלתי נסבלת מבחינתי). לא מסוג הזמרות הגדולות מהחיים סטייל ג'ניס ג'ופלין וכאלה, אלא דיווה – מצועצעת, מאוהבת בעצמה ונטולת עומק עמיתי. לא אוהבת.
גם כשאני רואה אותה בטלוויזיה מוחה דמעה בפרומו לראיון החושפני איתה (שודר כבר?) אני רואה תנועת יד משוחקת ומודעות מוחלטת למצלמה. את גוון הקול שלה לא אהבתי אף פעם ואת הבחירות המוסיקליות שלה גם לא. ומה נותר? כלום בעיניי. גם הדרמטיות הצווחנית של העבר וגם ההתכנסות פנימה של עכשיו (כאמור, לא שמעתי) – שתי הפאזות האלה מיוחצנות ומוחצנות תמיד עד זרא, ואני כנראה אמשיך להעביר לתחנה אחרת כבר בצלילים הראשונים.
את בהחלט היית בין אלה שכיוונתי אליהם בוויכוח, ואפילו באחד מהמקומות הראשונים 🙂
על אהבה ועל טעם אישי אי אפשר להתווכח. ההבדל בין שתינו הוא רק זה שהעבודה שלי מחייבת אותי להקשיב ולגבש דעה גם על אלבומים שאינם בהכרח משתייכים למזווה המוזיקלי הטבעי שלי.
את מתנגדת לעניין האותנטיות כקטגוריה בהערכת יצירה. מצד שני, את בעצם רומזת שאינך מאמינה למילה ממה שריטה שרה. אני לא מנסה כאן להוכיח סתירות בדברייך, במיוחד לאור העובדה שהצהרת מראש על קיומן. אני רק חושבת שלהאמין למישהו או לא, זה משהו שקורה (או לא) גם לך כשאת שומעת שיר.
וחוץ מזה: באלבום הזה היא לא נשמעת דיווה. זהו חידושו הגדול.