חלק מהקולות שמרכיבים את "רמזים", אלבומה החדש של ריטה, הם צלילים שנכנסו אליו מבחוץ. זוהי המולת הציפייה בת חמש השנים שעברו מאז אלבומה הקודם, בתוספת הסערה המתועדת בחייה המקצועיים והזוגיים. כאשר מנסים בכוח, באופן כמעט מלאכותי, להקשיב לאלבום באופן "נקי" – פוגשים את הטקסטים, שרובם עוסקים בזוגיות. "תזדקן איתי מחר", היא שרה בשיר "האם היית". "איזה קסם להקיץ כל בוקר לצדך", היא ממשיכה, "אני רוצה להיות איתך".

תחושת המציצנות בעל כורחה, מקבלת לגיטימציה מהשירים עצמם, שמזינים אותה בעיקר בתיאורים הפחות אידיליים כמו "ללכת איתך כל הזמן ולדעת שמה שהיה נעלם" ("סוף העונה"). כך גם בשיר "הפעם", שמסתיים במשפט "כל כך קשה לי בלעדיך". ריטה נשברת במילה האחרונה, המופשטת מכלי הנגינה ומותירה אותה לבדה. רק קולה מכסה אותה, וגם בו היא משתמשת באופן חלקי.

השבירה הנקטעת הזו היא שיאו של האלבום, אבל בעצם בכל שיריו ריטה מוותרת על האפיון שהכי מזוהה איתה – הגודש הקולי. וזהו ההישג של "רמזים". עברי לידר, שהפיק אותו ביחד עם גדי גידור המנהל האומנותי, הצליחו לנטרל מריטה את הדרמטיות הרגשית העזה, שעם השנים הפכה למניירה ומשכה התנגדות לא פחות מאשר העניקה לה הערצה. המשימה שעמדה בפניהם לא היתה פשוטה. חומרי האש שמהם עשויה ריטה נפיצים. יש לגשת אליהם בזהירות כדי להפיק מהם את החוזק המתון. נטרולם עלול לאבדם או להרדימם. השליטה בלהבה עלולה לכבות אותה.

אבל ריטה הצליחה להשתחרר מהליכתה על מסלול המופרזות ונשמעת מצוין. ריסון הכוח הוא כוח בפני עצמו והעוצמה ממשיכה להתקיים מעצם ניתובה למסלולים שקטים. אפשר להיווכח בכך בשירים "האם היית", "איך זה קורה" ו"רמזים", בהם ריטה נשמעת רכה, שברירית ונוגעת בדקויות. בשירים הללו לידר חילץ ממנה ילדותיות לא מלאכותית. היא אינה "מתיילדת", אלא מהססת, כמעט תמימה ולכן מעוררת אמפתיה.

ולמרות שהשירים נעימים לאוזן, לא כולם מצליחים לגמרי לרגש. יש בהם יותר מדי חרוזי קלישאה בנוסח "ללכת-שלכת", וגם הלחנים (רמי קליינשטיין, עברי לידר, עידן רייכל, עילי בוטנר, עודד ארביב) מסתפקים ברף אסתטי נוח ובטיחותי ואינם מפתיעים. כדי להפתיע לא מוכרחים להדהים או להמם, אבל רצוי להיות יצירתי או לפחות חינני. כמו למשל בשיר "גרה מול המים", שכתב יוסי בנאי והלחינה ענבל סמדר, עם הקול השני הנשי (ליווי של סמדר וליאת בנטוב), ההדגשה "בוכות מעצמן" שמזכירה את "בוכות הדמעות מעצמן" בשיר הילדים של מרים ילן-שטקליס, והקול של ריטה, שכאן הוא נמוך מעט ויוצר עומק. השיר הזה שוחרר ראשון כסינגל ועורר ציפיות שכל האלבום יהיה כמותו. בסופו של דבר, הוא עדיין מאפיל על שאר השירים בתמציותו העדינה.

"רמזים" אינו יצירת מופת, אבל הוא אלבום חשוב בדיסקוגרפיה של ריטה. הוא מתאר היטב תהליך של חיפוש, שעדיין לא הגיע לסופו. זוהי רק תחנה ראשונה בדרך חדשה. האתגר עדיין בעיצומו. ההתמתנות אינה בהכרח המטרה הסופית, כי לוותר לגמרי על הווקאליות העצומה של ריטה, זוהי טעות שאינה פחותה משימוש יתר שלה. כך או אחרת, ההתנסויות המרעננות האלה הן בהחלט פוטנציאל מסקרן לשירים עתידיים מרגשים.

ריטה, "רמזים", "הד ארצי"

פורסם ב-ynet ב-20.01.08