"בכל פגישה מקרית נרצחת איזו תכלת", שר אריק לביא את שירו של אלכסנדר פן. הרבה תכלת יש בסרט החדש "למה לא אמרת לי" (משודר בהוט. חפשו אותו וצפו בו!). ניבטת מתוך המון עיניים, ובראשן של ה-נשים בחייו – שושיק שני אלמנתו, יעל שיצרה את הסרט ואחותה נועה.

סרט שמרתך את ההוויות שהכל בא מהן והכל שואף אליהן – ילדות, אהבה, מוזיקה. אצל אריק לביא הן התערבבו בחייו ובמותו לכדי כמיהות פצועות שנחבשות ומחובקות ושומטות את תחבושותיהן ומתאחות ושוב נפערות.

סצנה מהסרט: שתי "ילדות של אבא", שהן כבר נשים, מביטות בתמונת אביהן הילד. "מסכנצ'יק", אומרת עליו אחת מהן בדמעות, שחוצות את המסך ושוקעות בלב הצופה. ילד יפה, עזות בעיניים וחיוך שמתבקש לכווצץ' אותו מרוב חיבוקים. אבל הילד לא חובק. הוא ננטש על-ידי אמו. זהות אביו כלל לא הייתה ברורה, ובסרט תרות יקירותיו אחרי החיבוק החסר.

הוא היה גבר טוטאלי וסוער, פרפורמר מהגדולים שהיו כאן. והוא אהב לשיר.  "מסכים", הוא היה אומר לכל הצעה להופיע, כך מספרת בסרט שושיק. לא עניינו אותו השכר ומקום ההופעה.

מותו וחסרונו לא מעמיסים על הסרט זיופי קדושה ושקרים. הוא מתעד את המורכבות שבאהבה, כולל הבגידות והפרידה בת השנה, שאומנם התרחשה לפני לידת הבנות, אך דקירותיה חלחלו לתוך חייהן.

ולאורך כל הסרט ניבט הילד הלא אהוב הזה – שפיצה את עצמו באהבת הקהל ובאבהותו מעתירת האהבה. את הילדות הזו הוא חי מחדש, הפעם באמצעות בנותיו. ושוב: המורכבות שבאהבה. שתיהן הקימו משפחות משלהן רק אחרי מותו – וזה לא מקרי, כך מתברר מהסרט הרגיש הזה, שבמהלכו נוסעות השלוש  לגרמניה בעקבות קצה חוט – שבסופו הן פוגשות את משפחת אביו, שהוא לא ידע על קיומו. והנה התכלת שהזכרתי בפתיח: פתאום מוצף המסך בהמון עיניים תכולות, של אלה שנראו עד עכשיו, ושל המשפחה שהתגלתה, עיניים בכחול עשיר גוונים, וכולן דומעות.

אבל זה לא סרט עצוב, בזכות ההומור החד של הנוגעות בדבר והסיטואציות הקומיות שמגלמות בטבעיות במהלך הסרט שושיק – שחקנית לנצח, והבנות – יעל העיתונאית, במאית ומרצה לתקשורת ונועה הדוקטורית לסוציולוגיה; ויש צילומים מרהיבים של תל אביב, של המושבה כינרת (הבית של נעמי פולני, אחת מהמרואיינים שבסרט לצד ג'וזי כץ, צדי צרפתי, נועם סמל ועוד) ושל גרמניה, כולל מה ששרד מבית החולים שבו נולד לביא. ומעל הכול והקול מפאר את הסרט גיבורו הנעדר אך נוכח כמו ב"שיר ההד" שלו. בי הסרט עורר חשק לנבור בשיריו, ותוך כדי כך לא הופתעתי לגלות מחדש שהוא גם היה איש של מילים, שכתב את "בבוסתנים" ואת "אני אשיר לך שיר" – שיר שממחיש איך אפשר לאהוב באמצעות מוזיקה ואיך אפשר לשיר באמצעות אהבה.

והנה שלושה משיריו הכי אהובים עלי:

"היה או לא היה" – מילים: אלכסנדר פן, לחן: מרדכי זעירא 

"בבוסתנים" – מילים: אריק לביא בכבודו ובעצמו, לחן: יגאל חרד

"שיר סתיו" – מילים: עמוס קינן, לחן: יוחנן זראן, גיטרה: יצחק קלפטר. יש המגדירים את הסולו הזה כסולו הגיטרה הטוב ביותר שלו

ולקינוח: השיר המצחיק "חזק כמו אריה", שאריק לביא כתב גם את מילותיו. לחן: קובי אושרת