שתי "ילדות של אבא", שהן כבר נשים, מביטות בתמונת אביהן הילד. "מסכנצ'יק", אומרת עליו אחת מהן בדמעות, שחוצות את המסך ושוקעות בלב הצופה. ילד יפה, עזות בעיניים וחיוך שמתבקש לכווצץ' אותו מרוב חיבוקים. אבל הילד לא חובק. הוא ננטש על-ידי אמו. זהות אביו כלל לא הייתה ברורה. בסרט "למה לא אמרת לי" ("הוט 8") הולכות שלוש נשים אחרי החיבוק החסר. בראשן יוצרת הסרט והבמאית – יעל לביא, שהסרט הוא על אביה, אריק לביא, ואיתה אלמנתו ואמא שלה – שושיק שני, ואחותה נועה.

לביא היה אדם טוטאלי וסוער – במובן הפרטי והאישי וגם כיוצר, זמר פרפורמר מהגדולים שהיו כאן, עם קריירה עתירת להיטים ("זה קרה", "היה או לא היה", "אני אשיר לך שיר", "הסלע האדום" ועוד רבים). "המוזיקאי הכי ג'ז שראיתי בחיי", אומר עליו בסרט המוזיקאי צור בן זאב, שליווה אותו כנגן. "מסכים", הוא היה אומר לכל הצעה לבוא ולהופיע, כך מספרת בסרט שושיק. לא עניינו אותו המחיר או מקום ההופעה. הסרט מתאר את המורכבות שבאהבה. הרומן בין אריק לשושיק תופס בו מקום מרכזי. זוג מתוקשר, מהבוהמה, תל-אביביים מושבעים במובן של מחוללי תרבות וגם של בליינים. ולצד כל האהבה – גם הבגידות של אריק, שתועדו בזמן אמת בתקשורת. כך גם פרידתם בת השנה, שהתרחשה עוד לפני שנולדו בנותיהן, אך דקירותיה חלחלו לתוך חייהן, ובסרט הן מתעמתות עם אמן על כך שכבר בתור ילדות קטנות היא הביאה זאת לידיעתן.

ולאורך כל הסרט ניבט הילד הלא אהוב הזה – שפיצה את עצמו באהבת הקהל ובאבהותו האוהבת. את הילדות הזו הוא חי מחדש, הפעם באופן משמח, דרך בנותיו. ושוב: המורכבות שבאהבה. העובדה ששתיהן הקימו משפחות משלהן רק אחרי מותו – אינה מקרית, כך לפי הסרט העדין והרגיש הזה, שבמהלכו, הן ואמא שלהן נוסעות לגרמניה בעקבות קצה חוט – שבסופו, הן פוגשות את משפחת אביו, שהוא לא ידע על קיומו. וכך מוצף פתאום המסך בהמון עיניים כחולות, של אלה שנראו עד עכשיו, ושל המשפחה שהתגלתה, עיניים בכחול עשיר גוונים, וכולן דומעות. אבל זה לא סרט עצוב, בזכות ההומור החד של הנוגעות בדבר והסיטואציות הקומיות שמגלמות בטבעיות במהלך הסרט שושיק – שחקנית לנצח, והבנות – יעל העיתונאית, במאית ומרצה לתקשורת ונועה הדוקטורית לסוציולוגיה; הצילומים המרהיבים של תל אביב, של המושבה כינרת – ביתה של נעמי פולני, אחת מהמרואיינים שבסרט (לצד ג'וזי כץ, צדי צרפתי, נועם סמל ועוד) ושל גרמניה – כולל מה ששרד מבית החולים שבו נולד לביא ("אני יולדת אותו מחדש", אומרת שם שושיק לביא בסצנה בלתי נשכחת). ומעל הכול והקול, מפאר את הסרט גיבורו הנעדר – בשיריו, באהבותיו וכשם אחד משיריו – ב"הד" שלו.

פורסם בגלובס באוקטובר 2017