בגדי העדן החדשים

בכל שנה, בשבוע הראשון של ספטמבר, מתחדשת שגרה ידועה מראש: מתחילה שנת הלימודים, הסתיו מאותת, ועדן בן זקן מוציאה אלבום. כן, רק ארבע שנים היא איתנו, מאז העונה הראשונה של התוכנית "אקס פקטור", וכבר היא מנפיקה את אלבומה השלישי, "לזאת שניצחה".

הנוסחה ממשיכה לחזור על עצמה – שירים קלילים וקליטים, וגם להוכיח את עצמה – השמעות נונסטופיות, צפיות המוניות וזכייה בתוארי "זמרת השנה" למיניהם. לחדש? למה? הקהל אוהב בדיוק את זה, אז למה למנוע ממנו את מה שהוא אוהב. וגם בן זקן עצמה נשמעת שהיא נהנית. ונשמעת נהדר. יודעת איך לאחוז נכון בשיר. להגיש ולהנגיש. אותנטית, טבעית וכובשת. קולה הוא נדיר: זיקית על קשת צבעונית של ניואנסים ורגש. וכל זה מתבזבז על יותר מדי שירים, 13, שמגבירים את תחושת פס הייצור. ובמפעל הזה, השירים, כמו קולקציות בגדים, מתחלפים לפי עונה או מצב רוח. גיבורת השירים, המגולמת בכישרון על-ידי בן זקן, היא אישה שפעם מתארסת ופעם נעזבת, לעיתים מתקשרת אליו ולעיתים דורשת "אל תתקשר אליי". בבית החרושת לשירים, מחלקת הריקודים נושקת למחלקת הבלדות, "סורי" מתחרז עם "סטורי", ודיג'יי vivo מצטרף לדואט.

נחזור לקהל. הוא נהנה, ובעקבותיו היא, וחוזר חלילה. ואין טעם או סיבה לשפוט לפי קריטריונים של אמנות כשמדובר באומנות, ולא ביצירה כשזהו ייצור. מה עוד, שבן זקן מרגשת. "מלכת השושנים" – נקרא אלבום הבכורה שלה, שיצא רק לפני שנתיים, אז למה מנהליה ומוציאי שיריה לא מתייחסים אליה כמו למלכה? למה אינם מכבדים אותה בשירים מהדהדים במקום מתאדים? ואין מדובר בלחנוט אותה בביגוד מיושן, כבד וממלכתי. אפשר בהחלט לדגמן שובבות וקריצה מותאמי גיל ואישיות, ובלבד שזו תהיה הלבשה עילית. רק מה, העניין מחייב הכנות ממושכות יותר, וכבר ספטמבר הבא מתדפק על דלת המלתחה.

ובעצם, לשם מה בכלל לטרוח, כשבכל מקרה המילים אומנם דביליות, אבל השירים ממכרים.

פורסם בגלובס ב-19.10.2017