עתיד מזהיר

יש משהו מפתיע באלבום "עתיד" של גבריאל בלחסן – האופטימיות. התכנים אומנם קשים, וכמו באלבומיו הקודמים "רכבות", "השנים היפות של גבריאל" ו"בשדות", וגם ביצירה של להקת "אלג'יר", בלחסן עדיין ממשיך לתאר את האופן שבו מחלת המאניה-דיפרסיה משתרגת בחייו, אבל למרות שהוא מפרט בחדותו הפוצעת את מהלכי הדיכאון, זה אינו בהכרח אלבום מדכא. בלחסן נשמע תאב חיים בשירתו. "אתה לא קיים", הוא זועק בשיר "סליחה" (שנמשך יותר משמונה דקות), אבל בלחסן דווקא נוכח והכריזמה שלו מתחזקת מאלבום לאלבום. כוחו מתגלה בעוצמת ההגשה שלו, בתיאורו המשכנע את חולשתו ויותר מהכל – בכישרונו לעורר אמפתיה עד כדי כמיהה לחבקו.

באלבום הארוך יחסית (66 דקות) בלחסן מאפיין את גוני האפלה כשהוא עורך ספירת מלאי של פרטים טריוויאליים מהיומיום: 7 בתים, 3 בתי חולים, 15 אשפוזים, 20 כלבים, 2 תאונות, 6 צלקות, 11 אחים, 2 הורים, 5 חדרים, 32 שנה של חיים. בשיר "השטן" הוא מפרט את חטאיו בנוסח התפילה של הימים הנוראים "אשמנו בגדנו" ("בזיתי, גנבתי, גזלתי… עמדתי אדיש מול אישה שאהבה אותי וגירשתי אותה… ביזיתי את עצמי מול המון כשאני שטוף מאניה"), וגם מוטיבים אוניברסליים יותר, שכבר הופיעו אצלו באלבומים הקודמים, כמו: טומאה-טהרה, קודש-חול, האנשים כקופים, ומקיימי פולחני הדתות, שאותם הוא מתאר בתיעוב מהול בקנאה בשיר "רק לעוד כמה שעות".

ולמרות ריבוי הפרטים המדכדכים, האלבום אינו מעמיס על המאזין, בזכות מגנט אישיותו של בלחסן. הוא אינו מנסה לייפות או להתחנחן – כבר בשיר הראשון הוא מקלל, אבל הנואשות שלו אינה נואשת. העיבודים לשירים לעיתים עליזים ולחניו, חלקם יפהפיים, הופכים גם הם את האלבום למרגש. לכך תורמים גם נגניו של בלחסן (כולל אותו בגיטרה), שיוצרים צליל סמיך ועשיר, למרות המינימליסטיות שמורכבת מרוק בסיסי של גיטרות (רון בונקר) באס (אריאל שרבקובסקי) תופים (אוהד בולוטין). ארבעתם נצרפו כלהקה מצוינת במהלך הופעותיהם ושותפים בהפקה המוזיקלית ובעיבודים של השירים. נגינתם – כליווי לשירה וכיצירה אינסטרומנטלית, ממש מסחררת והופכת את "עתיד" לאחד מאלבומי הרוק הישראלי הכי טובים בשנים האחרונות. האזנה לאלבום, במיוחד אחרי שצולחים את השיר האחרון, "כדורי הרגעה בדבש" בן 17 (כן, שבע-עשרה) הדקות, מסתיימת בחוסר נשימה, אך גם בסיפוק שלאחר חוויה משמעותית. השיר הזה סיים גם את האלבום "השנים היפות של גבריאל". הפעם הוא מתוגבר במילים נוספות ובשירה חזקה יותר בפראותה ובצעקתה.

האם בלחסן ממחזר את עצמו בשיריו? בינתיים הוא כמו הורה לכמה ילדים, שנושאים את חותמו, אבל כל אחד מהם ייחודי. בכל מקרה, הוא נמצא כעת בציון דרך מסקרן. האלבום הזה מחזק את התחושה שיצירתו כבר אינה רק אמנות, אלא גם שליחות. האם יהפוך לקולם של חולי המאניה-דיפרסיה? (הוא הרי מתאר את שתיהן: מאניה – "הייתי עליון, הייתי עליון, הייתי אלוהים", ודיפרסיה – "שממת עולם, דממה של סוף").

ואולי בלחסן יפתיע בכיוונים אחרים ויחשוף את צדדיו הנוספים? יש בו, למשל, הומור – בינתיים מרומז ("וכולם יגדלו וייגדלו שפמים" בשיר "עתיד" או: "ואני לא מתחרט על כלום חוץ מעל 99 נקודה פסיק תשע מהכל" בשיר "השטן"). כישרונותיו, שאחד מהם הוא בחירתו באמנים גדולים שיניעו איתו את המוזיקה שלו והתמדתו העיקשת להשלים שוב ושוב את המשימה המפרכת של יצירת אלבום – מסמנים שהעתיד שאחרי "עתיד" עשוי להיות יצירתי לא פחות.

פורסם ב-ynet ב-8.4.2010