קאנטרי עברי. איך לא חשבו על זה? אז הנה: כבר חמש שנים מסתובבת כאן ג'יין בורדו – שלישייה חמודה עם שם אצילי (למעשה, שילוב של שמות הסוסים של דורון טלמון – הסולנית וכותבת השירים). מי שנחשף אליהם, מדבר וכותב עליהם במונחים של התאהבות. כי הם סימפתיים, חמודים ונעימים – אבל עם עוקצנות. כי אחרי אלבום בכורה מוצלח שהפיק להיטים כמו "איך אפשר שלא" ו"וויסקי"  ("אז קחי עוד שוט של וויסקי, זה בטח יעזור לך"), גם באלבומם השני – "מה שחשוב" – זוהרת אותה איכות: פולק מקורי שזורם מכלי נגינה אקוסטיים, והופך לחשמל. הוא פורץ מהשירים היפים, מהביצוע המרנין ומהפולק המקורי המשובח. מהקול הנעים והנכנס ללב של טלמון, שבאיכויותיה – לא רק הצליליות – מזכירה קצת את היוצרת דניאלה ספקטור עם צניעות שדווקא מבליטה את עוצמות הכישרון. חבריה לשירים – מתי גלעד בקונטרבס ואמיר זאבי בגיטרה אקוסטית וביוקלילי – הפיקו איתה את האלבום באופן עצמאי באולפנם הביתי.

בהאזנה ראשונה הם נשמעים קלילים. שרים טוב ומנגנים נפלא את הלחנים היפים ששורה עליהם רוח משמחת, כולל ב"קולנוע לב" – תרגום חופשי מרנין לעברית ולישראלית לשיר "צ'לסי הוטל" של לאורנד כהן. ואז נתפסים למילים, ופתאום מתברר שההרמוניה הקוֹלית והקוּלית מסתירה – באופן שדווקא מעודדת למצוא – אירוניה, ביקורתיות, כובד ועצב. כך, למשל, בשיר "סבא", העליז במקצבו, נחשפים פתאום לתובנות המודחקות על עוני – "והמוות, אולי הוא לא כל-כך נורא. עדיף לשכב עמוק בדשא מלחיות בלי אגורה", ובדידות – "והמוות, אולי הוא לא כזה אסון. עדיף לשכב בדשא מלישון באלכסון".

ומהדהד גם "מה שחשוב" – שיר הנושא. שיר נעזבוּת עצוב ויפה עם זווית מקורית לסיטואציה עגומה, וכה שחוקה באופן שבו היא מתבטאת בדרך כלל בשירים. אצל ג'יין בורדו, האהוב הנוטש לקח איתו הכול: "אך מה שלי הכי נורא, הסוודר לא במגירה"! ולא,  בכלל לא מדובר בזוטות: "הלב שלי בפנים נשבר, עכשיו תמיד יהיה לי קר"!. ואף יותר מזה: הסוודר "בגוונים של חום, סריגה צפופה, עשה לי להרגיש יפה, ואהובי המחושב, חישב מה שהכי יכאב". אאוץ', מתוך הצחוק בוקע הכאב, ובהחלט יש באלבום הזה גם התענגות – מהסוג הילדותי, בואכה גיל ההתבגרות, אבל עם מודעות עצמית – על הכאב. שמות השירים חוגגים את הגישה הזו: "רוצה לבכות", "מצב רוח", "הכאב הזה". מזוכיזם בטעם גן עדן ברגע שאחרי ההתפכחות.

פורסם בגלובס ב-29. 6.2017