"אין לי, אין לי מילים, אפילו לעצמי. אין לי, אין לי", מקוננת מירי מסיקה בשיר "תשים תשים", שכבר הפך ללהיט של אלבום האולפן השישי שלה, "אלוהי הדברים הקטנים". המילים המוכפלות האלה משקפות הלך-רוח ששורה על האלבום כולו, ומעורר את השאלה: מדוע בעצם מסיקה לא חיכתה עד לרגע שבו תוציא יצירה שלמה, שבה תוכל לשיר בכנות וביושר: "יש לי, יש לי מילים".

בינתיים, המילים שמתמללות את האלבום הנוכחי הן סתמיות – גם כאשר הן גדולות ועזות. יש בהן הטיות מרובות של השורשים "כאב" ("מכאיב", "כואבת", "תכאיב", "תכאיבי", "כאב", "כואב") ו"לב", וגם "נשברנו", "נשבר" ו"צועק". המילים הללו מתארות זוגיות מתפוררת, עם שירי עזיבה נשית למכביר. כשם שהגשה צעקנית מופרזת – מתרחקת ממטרתה ומחלישה את הזעקה, כך ההצטברות של המילים שנועדו לתאר כאב – מקהות אותו וצובעות אותו בגוני הבנאליה. דווקא כאשר הדרמטיות המפורסמת של מסיקה מתמתנת פה ושם, אלה הקטעים שבהם היא נשמעת טוב יותר.

בניגוד לאלבומיה הקודמים של מסיקה, שאותם עיבד והפיק מוזיקלית אורי זך, בעלה, הפעם העיבודים וההפקה הם מעשה ידי רוני בראון, שגם ניהל אמנותית, ניר מימון ואיתי צוק. מסיקה גם שותפה הפעם בכתיבת חלק ממילות השירים, אבל הללו – עם מעורבותה או בלעדיה – אינם מתלכדים לכדי אמירה מקורית. החידוש היחיד שיש באלבום הזה, יחסית לאלבומיה האחרים של מסיקה, הוא הצליל הערבי, למשל בשיר הפותח, "חייאתי". אבל הערביות הזו לרוב לא נשמעת אותנטית. משהו בה מזייף, נשמע מלאכותי, אפילו מזכיר – במובן החיקוי – את הזמרת דיקלה – בסגנון, בתוכן וגם בהגשה. יוצא דופן הוא השיר "זהרה", שכולו מושר בערבית – שיר יפה, ולא מוכרחים לדעת את השפה כדי להיווכח בכך. פתאום התיאטרליות של מסיקה נשמעת נכונה לו וטבעית לעצמה. עולה ממנו כנות של שלמות, שנעדרת דווקא משיר הנושא הרך והשקט שמסיקה מקדישה לבנותיה. הלב מבקש להתמסר אליו, להאמין לו, עד שמוצא את עצמו כלוא בתוך נוסחתיות משעממת, שנשברת פתאום לנוכח מילים תמוהות ומטרידות בהקשר של מסר בין אמא לבתה: "בין ידיי הניחי ראשך, בחיקי עכשיו בטוחה, כמו יודעת שברית אהבתנו אינה צריכה עדים וכתובה".

פה ושם יש רעיון מקורי, כמו הסיום לשיר "היד שלך היא בית" (מילים: נעם חורב): "יום אחד אולי, אתן לך עיניי, רק כדי שתוכל לראות אותך דרכי", אבל אז מתפרץ שיר כמו "שמור עליי" – שיר לרחבת הריקודים בנוסח עדן בן זקן ומשה פרץ כשהם במירעם, ומקליש סופית את הניצוץ עד לכיבויו הברוטאלי. לנוכח היתרונות הקוליים של מסיקה וצבעיה העזים שמשוועים לפאר שירים כמידתם משתררת תחושת החמצה בסיום האלבום ומהדהד משפט מהשיר "ועכשיו כשאתה כאן" (גם אותו כתב חורב): "נכתבו כמה שירים שאתה עוד לא מכיר". מתחשק לשמוע את השירים האלה, ומאכזב להיווכח שהם אינם באלבום הזה.

פורסם בגלובס ב-13.07.2017