"הגולה" הוא כבר אלבומו ה-12 של דודו טסה, שהחל את דרכו המוזיקלית כילד פלא בן 13 עם אלבום ראשון. מאז, הוא מתמיד לצעוד בנתיב היצירה שלו, משכלל אותו ומתפתח לתוכו. אלבומו הנוכחי (שהפיק עם ניר מימון) הוא עוד נדבך בהפיכתו לאחד המוזיקאים החשובים בישראל – בוודאי אחד המעניינים שבהם.

בימים אלה, של קיטוב, פילוג וגזענות – "הגולה" הוא הפסקול המתבקש, המאחה. מיזוג של הטוב שבכל אחד מהעולמות – המזרחי והמערבי, בלי לבטל אף אחד מהם ב"כור ההיתוך" המוזיקלי. הצלילים הערביים מזדמרים אצלו בהדגשה גאה, וניכרים בהם הידע והאהבה של טסה כמי שהחיה בשנים האחרונות את המסורת של השירה היהודית-עיראקית, באמצעות "פרויקט הכויתים" – שבו גאל, הנציח והזניק מחדש לתודעה את שירי סבו ואחי-סבו –  דאוד וסאלח אל-כוויתי – ממייצגיה הנודעים. את התשתית הזו (שום קשר לפופ הים-תיכוני השטחי המכונה כאן "מוזיקה מזרחית") הוא יצק לתוך רוקנרול בלתי מתפשר, עם כל האלקטרוניקה המתבקשת, ובתוספת כלי נשיפה וכלי מיתר.

אבל בראש ובראשונה, טסה ברא עולם, עם מיתולוגיה משלו, כולל תאורה – אפלה רוב הזמן – וחיות טרף מיתיות כמו זאבים (בשירים "לאן תיקחי אותי היום" ו"זנב זאב") ונחש ("הבדידות הארוכה"). בקול נחוש – חזק בלי לצעוק, הוא מתווה, שיר אחר שיר, סיפור אהבה שבדומה ל"שיר השירים" – נע בין ביקוש אחר האהבה להתרחקות ממנה, נתק וקרבה, גילוי והסתר.

זה מתחיל בשיר הפותח – "אור הלוך חזור" – הרך והשקט, עם אופטימיות של תקווה ותחושת בית. משם – זה רק מתדרדר במובן התוכני הקודר. כבר בשיר השני – שיר הנושא, "הגולה", שבו טסה נשמע כמו המקבילה הגברית לזמרת דקלה, עם כל הדרמה הערבית והבכי בַּקול – הכול מתערער.

וכך, נחשף אלבום מרגש ומלא יופי ועומק של מלחין נפלא, שהוא גם פרפורמר עוצמתי, הזועק (ונעצר ממש על סף הפאתוס), אך גם חושף לעיתים שבריריות בקולו כשהוא עולה לגבהים. הוא ושותפיו לכתיבה (בעיקר גלעד כהנא) מתנסחים בפשטות, אך לרוב גם במקוריות. זה מתבטא למשל בהיפוך הקלישאה "האור שבקצה המנהרה" ל-"בקצה האור יש מנהרה".

למרות האפלוליות הכבדה ששורה על האלבום – באווירה, בתוכן ובצלילים – הוא זוהר ובוהק בייחודו. אין בו סימני קריאה צבעוניים מתריסים כמו בשירים הרווחים היום. יש בו היסוס וספקנות – "קולות מהבהבים, קולות של ייתכן" ("פסיקים ומכתמים וסתם") ושאיפה להתאיינות – "בואי איתי נימחק לאט" ("צל נעורים"). אבל דווקא המופשטות הזו מבליטה קסם פיוטי, גבריות מתפלאת ומתפעלת, כמו בשיר "מתגלגלים", שבו בבת אחת נעצר שטף השיר מתוך היקסמות – "פתאום היא עירומה".

"הגולה" הוא אלבום שמבקש את ההיעצרות הזו, את ההאזנה המתמסרת, ששכרה הוא התעלות.

פורסם בגלובס ב-28.7.16