כריזמה שקטה של איש עָמָל

"אתם יודעים מה ניר (מימון, הבסיסט והשותף לעיבודים ולהפקה) לחש לי באוזן?", שאל דודו טסה לקראת סוף ההופעה, "שאני לא מדבר עם הקהל. אתה לא מתקשר, הוא אמר לי".

"זה בסדר, אנחנו רגילים", מלמלה מישהי מהקהל בקול אוהב, שהסתנכרן בשלמות עם המשך דבריו של טסה: "אז שתדעו, אני אוהב אתכם".

ואכן, מלבד המוזיקה המצוינת, האהבה הייתה השוס העיקרי בהשקת אלבום ההופעה הכפול של טסה בהאנגר 11 בנמל ת"א בחמישי שעבר (23.11). מאות אנשים, בעיקר צעירים, הביטו בו בעיניים מצועפות כשהם שרו את כל המילים בהתלהבות שהתחלפה מדי פעם  באקסטזה.

מקצוען. כריזמה שקטה של איש עָמָל. לא רק שממעט לתקשר עם הקהל במילים, אלא שבקושי יוצר קשר עין. ממוקד ומרוכז בשירה ובנגינה. ושתיהן – ביחד עם הכתיבה וההלחנה שלו – נצרפו ולוטשו בקריירה עקבית – מתפתחת, משתכללת ומעמיקה, שהחלה אצלו כילד פלא בן 13 שהוציא אלבום ראשון ב"מזרחית" ("אוהב את השירים". חפשו ביוטיוב את הלהיט "אני שר", ותופתעו). "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" – הוא שר בהופעה, כשמצבו הנוכחי מעיד את ההיפך: הצלחה מפוארת וחלומות מוגשמים בענק, כולל הערכה עולמית – בזכות פרויקט "הכוויתיים" שלו – שכללה גם את חימום "רדיוהד" בסיבוב ההופעות האחרון שלהם. ועדיין, הרעב ישנו. שורט ומחלץ מהגיטרה שלו את הצליל המעושן שכולו מזרח ומערב בכפיפה אחת. עם עדיפות סוחפת מבחינת הקהל לשירים בערבית של סבו ואחיו שחידש – "יאללה חפלה? יאללה חפלה", הוא הקפיץ את הקהל. כל-כך טבעי לו והולם אותו, הרוק האוריינטלי הזה.

האורחים שעלו על הבמה הוציאו ממנו את "הגיטריסט המלווה" (ככה החל את הגלגול השני שלו, בתוכנית האירוח של יצפאן). ראשון, נצ'י נצ', פתח בשיר "קפה וסיגריה" וטסה רק הביט בו בהתחלה משועשע, לפני שהצטרף בתנופה לפזמון, והמשיך איתו בשירו "כל הזמן הזה" (שטסה הלחין).

כשאביב גפן עלה לשיר איתו את "מלאך" ואת מקסיקו" – טסה השתחרר לחלוטין כגיטריסט וניכרה הנאתו דווקא מההתרחקות – הזמנית – של הפוקוס ממנו. הם המשיכו לשיר את "הגולה" של טסה על רקע וידיאו-ארט של ינשוף שחור-לבן עם מבטים מצמיתים. לקראת סוף השיר גפן עזב את הבמה, אך טסה נישא על האנרגיות שלו והמשיך לנגן תוך שהוא מפזר זהב של מוזיקה בשיאה המחשמל.

וכך, להיט אחר להיט. "רוצים לרוץ? אני רץ", הוא שר את השיר בשם הזה, ונעצר וישב לראשונה רק בהדרן האחרון, גיטרה אקוסטית בזרועותיו, מותאמת לשם השיר, "אני גיטרה". לא בטוח שהקהל ששר איתו בדבקות ידע בכלל שאת השיר כתבה נעמי שמר לבני אמדורסקי. מבחינתם, ייתכן שהשיר רשום על שם טסה, שביצע אותו באלבומו הרביעי ב-2004. "ואני אומר, תודה" – שרו כולם, זמר וקהל, את המילה האחרונה מהשיר, ומאוד התכוונו לכך.

פורסם בגלובס ב-30.11.2017