קרן פלס, "מבול"
3 במאי 2008ורד קלפטר, "אהבה אחת"
12 במאי 2008
החלום שלי להקים ולהפעיל עיתון מוזיקה איננו ריאלי במיוחד, ולכן מצאתי דרך אחרת להגשים אותו. הגיבורה של ספרי המתהווה עורכת עיתון שכזה. לעורך השותף שלה קראתי גיא. בעיניי זה מדהים שהמצאתי את הדמות כמה שנים לפני שהתמזל מזלי לפגוש במציאות את גיא חג'ג'. גיאחה, בעליו של "עונג שבת" ושלל מפעלים מוזיקליים, כולל לייבל משלו (!) ("היס רקורדס"), הוא מבקר המוזיקה הלועזית והאלטרנטיבית ב-ynet (שם אני מבקרת את המוזיקה הישראלית).
בשבועות האחרונים ערכנו וכתבנו ביחד סדרת כתבות שעוסקות במוזיקאים ישראליים חשובים, שמשום מה לא נכנסו למצעדי הסיכום הרשמיים והמסחריים של 60 שנות מוזיקה ישראלית. דיסקסנו שעות – בעיקר טלפונית ומיילית, שכתבנו אחד את השני ועבדנו בתיאום מושלם, שהפתיע אותי כמי שמורגלת לכתוב ולערוך ביחידות. היה נעים לחוות את הכימייה המקצועית הזו, אבל גם מוזר, כי לפעמים הרגשתי כאילו אני חיה את הספר שלי. הפרויקט שהסתיים רק הגביר את התיאבון שלי לשיתוף פעולה מקצועי נוסף איתו, והפעם כזה שיספק לשנינו פרנסה קבועה (מו"ל פוטנציאלי, אתה שומע?!).
אז הנה הכתבות שלנו, כפי שהתפרסמו ב-ynet. בנסיבות אידיאליות, היינו יותר מעמיקים ומרחיבים את הנושאים, ואף סוטים מהם בחדווה לכיוונים נוספים. אבל אלה הם מגבלות הפורמט.
והנה הכתבות לפי סדר הופעתן.
5. "זקוף ת'אוזן"
ולסיום – פסקת הסיכום שלנו מהפרק האחרון שמסכם את הסדרה. דווקא את המשפט האחרון, היקר לליבינו והעקרוני לאג'נדתנו, שמטו מספרי העריכה. אז הנה הוא, כבונוס מיוחד:
"…אתם רואים? נראה שנמשיך להתווכח עוד הרבה אחרי סיום סדרת הכתבות הזו. אבל אין ויכוח על המסקנה המתבקשת הן מהעבר, הן מההווה והן מהעתיד: פקחו את האוזניים שלכם. רוב האוצרות האמיתיים של המוזיקה הישראלית נמצאים מחוץ לטווח הפלייליסט הצר".
15 תגובה
ונהניתי מכל רגע. תמשיכו לכתוב ביחד, זה מרגיש טוב
תודה יובל!
גם כאשר אלבום מסוים מגיע לפלייליסט, הרבה פעמים הסינגל שמייצג אותו הוא אחד השירים הפחות טובים/חשובים או שאני אוהב באלבום.
.צריך פעם לבדוק למה זה קורה
מה עם להקת המשאיות, גם נחשב?
רוני: תודה. ובנוגע להערתך – לעיתים קרובות את אותו סינגל הזמר/ת עצמו בחר כדי שייצג אותו ואת האלבום.
גיל: המשאיות אכן לא נכנסו לאף רשימה או מצעד, אבל האם אתה חושב שהם השאירו משהו או השפיעו?
ותודה גם לך.
האלבום היחיד שהוציאו היה אלבום מצוין. אולי הם נכנסים תחת הקטגוריה של מהפיכות שנקטעו באיבן?
כרגיל לקרוא אותך
גיל: אבל למה "מהפיכה"? אתה באמת חושב שהם שינו משהו?
וכמובן שאין בשאלה שלי ניסיון להמעיט מערכם או ממידת ההשפעה הוודאית שלהם על פרטים. בכתבות ניסינו למצוא משהו כללי יותר, שנכנס לזרם הדם הקולקטיבי.
איתמר: תודה רבה! נעים מאוד לדעת.
עלי לומר שאני מאוד מסתייגת מהשורה התחתונה של הכתבה השלישית. מעבר לכך שההרכבים המדוברים בה לא שייכים לפאנק מבחינה מוזיקלית כפי שטוענת כותרת המשנה, אני חושבת שפספסתם בגדול. תקופת המועדונים באייטיז עם פורטיס על הרכביו השונים, הקליק וכו' אכן היתה בזמן אמת סצנה מאוד מצומצמת מבחינת קהל, אבל בטווח הארוך המשמעות שלה היתה מאוד מכרעת, בעיקר בגלל זהות הקהל שלה: מוזיקאים רבים לעתיד, שאותן הופעות בפינגווין ומועדוני התקופה נתנו להם את ההשראה והאומץ להפוך למוזיקאים. פורטיס היה נטע זר לחלוטין בארץ – הוא לא למד לנגן, הוא לא ידע תווים ולא אקורדים, ההשפעות שלו והמוזיקה שעשה היו מנותקות לחלוטין מהסצנה המקומית שלא היתה פתוחה אז אליהן (במצעדים גברו על פלונטר רוחמה רז ועפרה חזה), ובעיקר היתה לו יכולת מופלאה להתעלם מכל זה ומכל חסרונותיו ולהתעקש על האהבה המוזיקלית שלו. זה נתן את הדחיפה למשינה, אהוד בנאי היה נוסע בטרמפים מראש פינה כדי לראות אותו, וברי, נו, אתם יודעים. גם אם רבים מהאמנים שקיבלו דחיפה מהסצנה הזו המשיכו בדרך מוזיקלית לגמרי אחרת, זו עדיין מורשת מרשימה.
אני מתייחסת בדבריי לפעילות של פורטיס בסוף שנות ה-70 והמחצית הראשונה של ה-80 בארץ. מינימל קומפקט לא לגמרי שייכת לסדרת הכתבות הזו: היא מעולם לא פעלה בישראל אלא בחו"ל בלבד, לא כיוונה לקהל הישראלי, חבריה לא התגוררו בארץ, אלבומיה הודפסו מאז ומעולם בחברת תקליטים אירופאית בלבד ולא בישראל (ולכן היו יקרים מהממוצע בארץ, בגלל הצורך ביבוא), ולמעט האיחודים המאוחרים קיימה בישראל אולי חמש הופעות.
קודם כל, מאד נהניתי לקרוא את כל מה שכתבתם, ויתרה מזו, אני חושב שאני מבין לגמרי מאיפה בא מה שאתם כותבים.
אם הכתבות היו נכתבות ללא קשר לאירועי בחירת שיר שנות השישים אלא כמשהו העומד בפני עצמו, ללא ספק הן היו מקבלות אצלי את הציון המקסימלי, כי הן לא רק כתובות היטב אלא גם מציגות את הנושא מנקודת המבט שלכם , עם עובדות מדויקות, וכנראה גם קולע להתייחסות של אנשים אחרים שהיו נוכחים בדור הזה ומאוחר יותר.
אתם באמת מציגים מוזיקאים ולהקות חשובים בהחלט מהרבה בחינות.
לצערי, למרות ששמעתי על כל הלהקות שהזכרתם, אני מכיר חומרים שלהם, ממש לא הייתי חלק מהסצנה בזמן אמת, הן בגלל שהויות ממושכות מאוד בחו"ל והשתייכות למרחבים אחרים לגמרי, והן, לבושתי ולכלימתי, גם בתקופות שהייתי כאן ממש לא הצלחתי להתחבר, ויתרה מזו, כמעט לא הכרתי אנשים בסביבתי הקרובה , מעגל ראשון עד שלישי, שממש הצליחו להתחבר.
אולי פה מתחילה הבעיה.
לדעתי, בעצם הצגת הנושא, יתכן שאתם מפספסים משהו קונספטואלי, או שאני טועה לגמרי…
כל ענין פרוייקט שנות השישים מתחיל ונגמר בענין של קונצנזוס, מיינסטרימיות מסויימת, ושרידות השירים והחומר מאז ועד היום גם במבט לאחור, אצל הקהל הרחב ביותר שקיים בארץ ומכל הסוגים. אני גם משוכנע שחלק מאוהדי חלק מאותן להקות בזמנו לא בטוחים כיום אם הם מסוגלים לשמוע ולהתחבר לחומר עד היום, אולי זו לא ההגדרה המדוייקת, אבל משהו בכיוון.
למשל הזכרתם גם את גרוניך: אין ספק שהאיש גאון, אולי אחד הגדולים שהיו פה מאז ומעולם, אבל אני מנסה לחפש שיר בולט שלו שנכנס לקונצנזוס בארץ, ואני מדבר על מאזינים בגילאי עשרים עד 80 אני לא בטוח שאני יכול למצוא.
אולי אני מדבר מנקודת השקפה שונה לחלוטין, בגלל ההיסטוריה המוזיקלית שלי אישית (גם הפעילה) אבל אני מנסה לחשוב לדוגמא מה שאר בני הדור שלי, ההורים שלי, הדודים שלי וכו' יחשבו לגבי המצעדים האלו. אולי אנחנו מרובעים, אולי המוזיקה האלטרנטיבית נחשבת אצלנו כמשהו שונה מוזר ובר חלוף (אני אישית שונה במקרה זה) אבל כשאני מדבר על אחריות בבחירת שירים או שיר שייצג את המדינה בשישים שנים האלו, אין שום מצב שזה יהיה שיר של הלהקות שהזכרתם, ובדיוק אותו סיפור אצל רוב רובה של האוכלוסיה, בטוח מעל גיל 30.
אני חושב שתקבלו גם תמונה ברורה אם תנסו לשאול בכל הקהילות היהודיות הגדולות בעולם איזהו השיר או הזמר שמגיע לו לזכות בתואר. אז בתור אחד שהסתובב המון, המועמדים הוודאיים הם אריק איינשטיין, שלמה ארצי, שלום חנוך, ולהערכתי אם שולי נתן לא תזכה שוב אני אחשוב שזו הפתעה. ובאמת, אני לא מדבר משום נקודת מבט אישית שאני יכול להיות "מואשם" בה. ממש לא. זה פשוט ענין של קונצנזוס רחב מאוד.
שוב, תודה על העבודה הנהדרת וההשקעה, שלך ושל גיא.
שי
יעל – מקבלת את ההערות שלך. כל נסיונותיי (שמחקתי) להסביר ולנמק לך כאן את הקביעות שלנו, נראו לי כמו התגוננות, כך שיש מצב שאת צודקת…
שי – השאלה מה היה אריק איינשטיין, המוכר והמיינסטרימי, ללא הצ'רצ'ילים נניח, ואיך זה קורה שהגבעטרון מקליטים את שיר השירים עם זמר היפ הופ. במילים אחרות: נראה לי שהמיינסטרים יכול להיות מיינסטרים בזכות העובדה שבקצוות מזינים אותו חומרים איכותיים, שעליהם ניסינו להצביע.
שאלה שעדיין אין לה תשובה היא מה יקרה אם בתחנות הרדיו המרכזיות ישמיעו תמידית את היוצרים שכתבנו עליהם. האם אז, כשהקהל הרחב ייחשף אליהם באופן קבוע, הוא לא יהפוך אותם לקונצנזוס? לדעתי כן. אני מבינה שאתה לא מאמין שהם קורצו מ"החומר המתקשר המונית"? חבל שאי אפשר לעשות ניסוי ולראות מי צודק. נראה לי שאפילו תהיה מאושר "להפסיד"…
ותודה, כמובן.
קודם כל, נהניתי מהכתבות – במיוחד מזו על עמיר לב ונקמת הטרקטור.
שנית, יש לי תחושה שהמשפט המסכם עף מהכתבה, פשוט מפני שזה לא נכון שרוב האוצרות מחוץ לפלייליסט. ניסוח אחר, יותר נכון בעיניי: יש גם לא מעט אוצרות מחוץ לפלייליסט.
ולסיכום: אם סופרים את מספר הפעמים ששמעתי או קראתי על מינימל קומפקט לעומת מספר הפעמים שממש שמעתי שירים שלהם, יוצא יחס ממש מזעזע… יכול להיות שהם לא כ"כ הושמעו בארץ?
קודם כל, תודה.
לגבי המשפט המסכם: רוב השירים שבפלייליסט, לדעתי, הם לא אוצרות, אבל זה נושא כל כך טעון, שאני אפילו לא יודעת איך אפשר לגשת אליו באופן מקצועי.
ולגבי מינימל קומפקט, תיקראי את התגובה השנייה של יעל – מומחית לנושא.
תימורה יקרה! כמה זמן לא נכנסתי לאתרי המוזיקה וסובביה… כנראה שצריך לעשות איזשהי עבודה מעצבנת במיוחד במחשב כדי לברוח אפילו אל אתרים שהאבק במקלדת כיסה אותם מזמן… אז דש לך ואין לי מושג אפילו מה כתבו על הרשימות ה60 כי זה כ'כ העיק והדביק, לא כל שכן מה היה ברשימותכם הנכבדות.ראיתי עכשיו באחור רב מה כתבתם. רגע , לא היה רוק לפני זקני צפת והמכשפות?.. מזל שהספקתי לראות אפילו את שלום בחתונה לבנה, לשמוע קצת אחרית הימים בין שני עמודי טלפון, ועוד כל מיני, אה.. הבנתי . בטח כתבו על זה כמיינסטרים. בסדר.וטוב שכך. טוף. אני מוסרת את אהבתי וחוזרת לכתוב עבודות לתארים מטומטמים. נשיקות בלי רוק לכם.