"רציתי רק נשיקה, אבל יצאה לי סטירה", שר אולי דנון ב"דיברתי איתך" – שיר מאלבומו "שתיקת האדמה".  השיר הזה, בן כמעט 8 דקות, הוא בעצם סרט עלילתי עם אזורי אקלים שונים של מוזיקה; פגיעות ועדינות לצד אלימות קשה, פרוורסיה ואפוקליפסה – ולבסוף, אחרי שנסחפים עם דנון ומיטלטלים במרחביו, נלפתים אל המנטרה החותמת אותו: "העיר נמרחת בקצה העין. העיר נמרחת בקצה העין. איך היא תמיד נמרחת בקצה העין".

"שתיקת האדמה" הא אלבום שנמרח בקצה העין, במעמקי הקרביים, בנפתולי הלב, בנבכי המוח. כל שיר הוא מיקרוקוסמוס, מושר בקולו החזק של דנון – עמוק, עשיר, ברור ובעיקר מרתק וכובש.

דנון כמו הגיע משום מקום, אבל כבר אחרי האזנה יחידה ליצירתו, ובוודאי שלאחר האזנות נוספות, מתברר – מבלי שדרוש להעמידו למבחן הזמן – שהוא כאן כדי להיטמע בהווייה הפרטית והקולקטיבית. ולא רק להיטמע אלא גם להוות תמרור, רף, מגדלור. וכל זאת, גם כשהוא אינו חד משמעי. גם כאשר הוא זורה סביבותיו אמביוולנטיות ופרדוקסים, וסותר את עצמו אפילו באותו שיר. למשל, בשיר "האמת שלך":  "אמת שלך זה משהו לשנות ולעוות, אבל אמת זו אמת זו אמת זו אמת זו אמת זו אמת זו אמת זו אמת… כל-כך מלא שקרים" – וזו רק דוגמה אחת מתוך רבות ומרהיבות.

דנון הוא מלחין טוב, נגן מוכשר (גיטרות – חשמלית ואקוסטית וקלידים) ורוקיסט אמיתי – במילים האינטליגנטיות והלא מתפשרות שלו, בלחניו המתמגנטים אליהן ובעוצמת ההגשה שלו, שגם מאפשרת לו להתעדן, לכווצ'ץ את הלב בפגיעותה, לשאוג כמו חיית טרף פצועה, לפוצץ ולפרק באלימות בעיקר את מי שהוא אוהב, להנכיח חידלון במלוא משמעותו, כולל תולעי הריקבון,  וגם לכתוב ולשיר את "כאילו" – שיר אהבה מהיפים שנשמעו כאן, מסותת עם חליל צד נפלא של רות דנון.

והוא כה רענן במקוריותו ובדמיונו המשוחרר עד כדי פסיכיות. "כשאבא יבוא, נשיא המדינה יככב בסרט כחול", הוא שר, ומציב בשיר אחר, "בפינה של החדר, חזיר מנומנם". אבל התיאורים האלה לא נועדו להרשים, להצחיק או לחולל פרובוקציה. הם חלק מתבקש ומנומק מכל שיר.

קבלו את אולי דנון – משורר, מוזיקאי מצוין, יוצר מגובש – והנה הפואנטה הכפולה: "שתיקת האדמה" הוא אלבום בכורה, עובדה בלתי תיאמן לנוכח שלמותו, ובעיקר: כולו בן 17. הפרט הזה מוזכר כאן בסוף, שכן הוא רק בונוס, ו"שתיקת האדמה" עומד בפני עצמו ובלעדיו. לא מפליא שעל הפקת האלבום חתום שלום גד – יוצר שבמדור הזה כבר הוזכרו מעלותיו, וטביעת-איכותו מורגשת. כמושא לביקורת, האלבום הזה דווקא מתסכל, משום שהוא מנציח את מוגבלות התיווך ואת חוסר האונים להעביר "באמת" את התגלית הזאת. צריך פשוט להקשיב, ואז לפרגן לנפש לצרוך בקביעות.

פורסם בגלובס ב- 3.11.2016