"ילד מבוגר עם חלומות", כך מגדירים את עצמם שני המיכאלים – כהן ומושונוב, הלוא הם כהן@מושון. צמד הראפרים (יחד עם איתי דראי, המכונה די.ג'יי וולטר איינשטיין צפרדע, ואחראי לסקראצ׳ים בשיריהם) כבר בני שלושים ו"ימים ארוכים" הוא אלבומם השלישי.

יש בהם עליצות מתעתעת. האלבום נשמע קליל, אבל ככל שמתעמקים, חשים במעמקים. מתוך עליצות הצעירים הקצבית מבצבץ עצב של תהיות, ספקות ובדידות, שמקבל מקום מכובד באלבום, למשל כשדגימה מהשיר "זה לא בושה להיות עצוב" (של אריק איינשטיין, בלחן יוני רכטר ואבנר קנר) מוכנסת לתוך השיר "כהה", שבו מתארח הראפר נצ'י נצ'.

בכלל, כיאה לז'אנר, האלבום עתיר סימפולים, ובמקרה שלהם ניכר איך הדגימות מהשירים הישנים (אריק איינשטיין מככב לצד שלום חנוך, מיקי גבריאלוב ועוד) מעבות את השירים החדשים ומעמיקות אותם, כמו בשיר היפה "ילד נכון" שמשובצת בו דגימה מתוך "מדוע הילד צחק בחלום". המוזיקליות הקצבית שלהם מתבטאת לא רק בצלילים אלא גם בחוש המצוין לשפה עם משחקי מילים כמו "אלנבי, על ליבי, אליבי". בגזרת התכנים, הם מפגינים ביקורתיות כמו בשיר הפותח "הייפ", שבו הם שרים עם הראפר פלד "אל תאמינו להייפ", ומבריקים עם "אין לי כרטיס לייף סטייל – יש לי סטייל כל הלייף".

ובאמת, יש להם סטייל, שמבוסס על שורשיהם העמוקים בתרבות הישראלית, המתבטאים כאמור בדגימות ובאזכורים המילוליים ("בלדה לעוזב קיבוץ", למשל) ועל התל-אביביות המוצהרת שלהם. ותל אביב באלבום – עיר ילדותם ובגרותם – נוכחת בנופיה ובאטרקציות שלה ("העיר מלאה אנשים, מלאה סיפורים, מלאה מנגינות") ומדגמנת נוסטלגיה ולוקיישן לסיפורי אהבה. כמו בשיר "גדות הירקון" (שכמתבקש, יש בו דגימה מהשיר "ת"א גדות הירקון 1950" של אריק איינשטיין בלחן שלום חנוך). את הפזמון שר פיטר רוט ומעניק לו טאץ' ישן-קלאסי, כשברקע צלילים של חריקות תקליט ישן.

גם מי שלא מחובבי ההיפ-הופ יכול להתחבר לאלבום, כי מלבד המוזיקה ה"מתוקתקת" והשנינות, יש בו אמת וכנות, ואפילו עומק פסיכולוגי, כמו בשיר "אריות ונמרים" (לטעמי, היפה באלבום) שבו השניים מתעמקים ביחסי הורים וילדים: "שוב תסביך אדיפלי מכה… המלך זקן מסתכל אל הדרך / רואה לו ת'ארץ בוערת / אין מנוחה ואין כסף / אני היורש שחובש את הכתר"…  וכל זאת, על רקע חילופי הדורות, עם הכרה בגדולתם של הקודמים להם ("דור שגדל על דורות אחרים…צועד במסלול בעקבות ענקים"). בעצם, כל האלבום הזה הוא מחווה לדורות הללו. אין בו רצון למרד. יש בו כוונה בוגרת לכבד את הטוב הישן, ליצור רצף של המשכיות, אבל גם להשתפר כיוצרים – פרפקציוניסטים ומפוכחים: "לא מתפשר על המספיק ולא סוגר את הכמעט", הם שרים בשיר "עוד קצת, עוד מעט" החותם את האלבום, "על הבמה עולה גם כשחולה, ואז מגלה – זה משלם פחות ממה שזה עולה".

לשאיפה הזו מחיר כבד של תזזיתיות וריצה בלתי פוסקת ("רץ בלי הפסקה וזה מרגיש כל-כך לאט… הרגליים עייפות זה לא תירוץ"), המתואר היטב בפזמון בביצוע עידו מוסרי: "אתה חייב פשוט לרוץ. אין זמן אין זמן אין זמן אין"…

אבל פתאום מפתיעים קלידים עדינים (יונתן ריקליס) ומפלסים דרכם בתוך סימפול של תשואות ומחיאות כפיים. גאולה בדמות הפוגה. נינוחות ומנוחה עד סוף השיר, סוף האלבום.

התפרסם בגלובס ב- 10.11.2016