הללוהו

לאונרד כהן הילל את השבור. שיריו היו מושלמים – מוזיקת המילים ומוזיקת הצלילים התאחדו בהם לכדי עולם קטן עם עונות שנה, גיאוגרפיה ומיתולוגיה. אבל גם כאשר סגד בשיריו לנשים במלוא יופיין וקסמן – הוא ידע לפרוס את חולשותיהן, הגלויות והסמויות, ואת מטאפיזיקת הכאב שבפרידה הבלתי נמנעת מהן ומאהבתן.

הוא תימלל את המעורער, שר על המתעתע, תיעד את החולף – ובכך ניכס אותו, ולו חלקית. קולו –עשיר במינימליסטיות שאהב לעבות בקולות מקהלות – קיבע את הוודאות של הספקות. את הדמיון, הפראות והחופש הוא דווקא ניסח בעוגנים של קפידה מלוטשת, ודרך המראה השקופה שיצר בשיריו השתקפו לאורך השנים בבואותיו ובבואות הנפשות שנגע בהן – כמו ב"סוזן" שלו – דרך התודעה.

יש סדק בכול, כך האור בוקע ("There is a crack in everything

That's how the light gets in"), שר כהן. והסדקים הללו היו גן העדן שלו, בעודו בחיים, גן של שברים מוארים. כי הפגמים הזוהרים נועדו לבני האנוש, ואפילו את אלוהים – כך קבע בסמכות הכהן שלו – ראוי להלל בחוסר שלמות, באנושיות. וכך, בשיר הכי מזוהה איתו, "הללויה" – שיר של תהילה והתחשבנות עם האל, ההשראה, האהבה והיצירה (וכל המהויות האלה בשיר הן ישות אחת), עם אמונה מעורערת וכפירה מושלמת – ההללויה שלו קרה ושבורה. ודווקא ההללויה הזו הפכה להימנונית, ודרך האוניברסליות הזו ניכסו אותה רבבות אינדיווידואלים לנפשם הפרטית.

לאונרד כהן שר על השבור, אבל אחרית ימיו ומותו נראים מושלמים. בביתו, עם אהוביו, צלול יצירתית, מחובר לעצמו ולזהותו כיוצר, כבן אנוש, כיהודי, כאיש משפחה; אחרי אלבום פרידה מופתי; בהשלמה, כך נראה, עם סופו – "הנני", הוא התמסר בעברית אל אלוהים בשיר הנושא, שגם בו נחקק חוסר השלמות: "אני שבור ועלוב", אבל בעיני אוהביו הרבים ההפך היה הנכון.

בעולם שמקדש את הגלוי ואת השטוח, כהן הותיר בשיריו שוליים מכובדים – רחבים כמעט כשטח השירים עצמם – למסתוריות, לטעוּן פיענוח מתוך ידיעה כי תמיד תישאר החידה. אבל בשיר "הללויה" הוא השאיר מפתח: היה היה אקורד סודי, שדוד המלך ניגן כדי לרצות את אלוהים (שהוא גם אדון השירה או השיר – "The Lord Of Song"), אבל לך לא באמת אכפת מהמוזיקה, נכון? המשפט הזה הוא קוד מוטמן ביצירה של לאונרד כהן: But you don't really care for music, do you?, ויש בו תביעה למחויבות טוטלית כלפי המוזיקה. מחויבות שכהן מילא כל חייו, וכעת הותיר אותה לנו.

תמצית התמצית

"Seems So Long Ago, Nancy, 1969 – השיר הטרגי על ננסי הבודדה, האוהבת והמנוצלת. סוף קודר ובלתי נמנע. כהן שר בחמלה, פונה בגוף שני אל מישהו, אולי אל עצמו, שבלילה חש בנוכחותה, בנאמנותה, באהבתה אליו, כפוי הטובה.

Famous Blue Raincoat, 1970 – שני גברים, אישה, בגידה ומחילה. מעיל הגשם הכחול המפורסם, מרופט בקצותיו, ורד ותלתל. שיר שהוא מכתב אהבה ליריב שהוא בן ברית.

If it be your will,  1984 – השיר החותם את האלבום "Various Positions", שבו כיכבו "הללויה" ו" Dance Me to the End of Love". שיר מופנם, שלב נוסף בדיאלוג בין כהן לבין אלוהים, שכולל התמסרות דתית טוטאלית.

Tower of Song 1988 – במגדל השיר מתגורר הדייר לאונרד כהן ומשלם שכר דירה גבוה, ולא מבחירה, של הזדקנות בבדידות, רגע לפני יום הדין.

Leaving the Table, 2016 – "אני עוזב את השולחן, אני מחוץ למשחק", נפרד כהן באלבומו החדש, האחרון, מהקהל ומהעולם. האם הבין שהסתלקותו היא רק פתח להתוודעויות מחודשות?

התפרסם בגלובס ב-17.11.2016