ברי סחרוף ורע מוכיח, "אבן גבירול – אדומי השפתות"
1 ביוני 2009נינט טייב, "אם אני אלך" – ביקורת סינגל
12 ביוני 2009
בשבוע שעבר, בדיוק בחג השבועות, מלאו 3 שנים לעבודתי ב-ynet. חשבתי לכתוב כאן לכבוד העניין פוסט של סיכום אישי, אבל ויתרתי. בפוסט האבוד תכננתי לעסוק גם בתופעת הטוקבקים כפי שאני חווה אותה. למעשה, לעיתים נדירות אני סובלת מהם. אולי בגלל שאני משתדלת לא להתלהם בכתיבתי, פונקתי יחסית בטוקבקים מתונים, וגם כאשר הם מתלהמים – אני לא לוקחת אותם ללב. כמה אפשר להתייחס ברצינות לאנשים שמשתפנים להזדהות בשמם?!
אבל דווקא לקראת החג האחרון נפגעתי בפעם הראשונה מטוקבק. הוא היה אישי, כוון במפתיע מתחת לחגורה וכל מהותו היתה שוביניסטית נחותה, בשטח האפור של הטרדה מינית. ועוד משהו: על החתום היה איש מוכר מעולם האקדמיה.
אגב, לא בטוח שזה אכן הוא. ייתכן שמדובר במתחזה. גם את האפשרות הזאת הבאתי בחשבון לפני שנשכתי את שפתיי והמשכתי הלאה.
אתמול עשיתי סדר בעיתונים מהזמן האחרון. מצאתי כתבה שעסקה באלבום עליו כתבתי. סוף סוף קראתי אותה. וכאן אני מגיעה לנקודה עקרונית. מאז שאני כותבת ביקורות, אינני קוראת ביקורות או כתבות על אלבומים שאני אמורה לכתוב עליהם – לפני שכתבתי את הביקורת שלי. אני לא מוכנה בשום אופן להסתכן בכך שאושפע מאחרים, כולל בתת מודע שלי, ולכן עד כמה שזה תלוי בי, אני לא מאפשרת את התנאים שעלולים לגרום לכך שדברי אחרים יחלחלו לכתיבה שלי.
קראתי את המאמר – שפורסם לפני שהביקורת שלי התפרסמה, וכבר בשלב של הכותרת התכווצתי. היא היתה דומה מאוד לכותרת (שלא אני נתתי) של הביקורת שלי.
תוך כדי קריאה, התכווצתי יותר ויותר. התברר לי שבתוך הכתבה ישנה בוקסה (מסגרת) שעליה חתום לא פחות ולא יותר האיש מהטוקבק "ההוא", והכי גרוע: הפתיח של שנינו זהה. במילים אחרות: שנינו חשבנו על אותו רעיון, והוא ואני גם בחרנו לנסח אותו בתחילת המאמר שלו והביקורת שלי. לרוע מזלי, הדברים שלו התפרסמו לפניי.
בקיצור: קרוב לוודאי שהאיש משוכנע שגנבתי ממנו את הרעיון. אולי זאת הסיבה לאגרסיביות הוולגרית שלו.
התייעצתי עם שתי נשים חכמות. שתיהן חשבו שאני צריכה לשלוח מייל לאותו אדם ולהבהיר לו את גרסתי.
סירבתי בתוקף.
האיש הלבין את פניי ברבים ובאופן אישי ונטול קשר לנושא. אין לי דיבור איתו. להשיב לו זו השפלה מבחינתי.
אם הוא היה מאשים אותי מפורשות בהעתקה או בגניבה – הייתי עונה לו ומעמידה דברים על דיוקם. אבל מאחר שהוא כלל לא העלה את הנושא הזה, אני עלולה להחשיד את עצמי בנוסח "על ראש הגנב בוער הכובע".
מצד שני, אמרו לי שלא ייתכן שהוא יפקפק ביושרה שלי, וגם במקוריות שלי (שמתברר שהיא פחות מקורית ממה שקיוויתי, אבל היא עברה במוחי בתור המחשבה שלי).
בקיצור, אני זקוקה לעצתכם.
איך כדאי לי לנהוג עכשיו? האם בכלל אני אמורה לעשות משהו?
הציעו לי אפילו לשכנע את ynet שאכתוב מאמר אישי על ה"אני מאמין" שלי כמבקרת, או משהו כזה – אבל זה נראה לי יומרני ומגלומני מדי.
אז מה אתם חושבים?
אתם מוזמנים מאוד לומר לי את דעתכם, באמצעות התגובות או באופן פרטי, דרך "כתבו אלי" (ליד התמונה).
תודה.
תימורה
26 תגובה
להעביר לאיש את הפוסט הזה כמו שהוא.
אני הקטן הייתי ממשיך הלאה.
כואב הלב, אבל אין סיבה אמיתית ליצר איתו דיון היות וכפי שציינת הוא לא פנה אליך בשום צורה בנושא הרלוונטי.
(הייתי בטוחה שהתכוונת לשטיפה)
בכל מקרה אני עם יוסי
🙂
לדאוג שהמגיב יקרא את הפוסט הזה, אם את יודעת איך להגיע אליו דרך עמיתים/חברים
אמנם ביקורות ברשת נשארות בדרך כלל לנצח וכך גם הטוקבקים עליהן, אבל הטוקבק ההוא בעצם לא אומר כלום לגבייך. את צריכה להגיד לעצמך בלב: nest.
ואיך הוא התבטא, אבל אם הוא התנהג אלייך בנבזות אני לא רואה סיבה להגיב אליו גם אם ברור שהוא טעה. אנשים צריכים לכתוב בצורה הגונה גם אם יש להם ביקורת לגיטימית. במאמר מוסגר, אולי שווה להבא לקרוא ביקורות על אלבומים אחרי שכתבת את שלך אבל לפני ששלחת אותם לפירסום כדי למנוע אי נעימויות. אכן אנשים חושבים הרבה פעמים על אותו רעיון בצורה בלתי תלויה, אבל כדי למנוע בעיות של מראית עין שווה לוודא אולי מה אחרים כתבו.
יוסי, דנה ודארלינגית: נטיית הלב שלי לנהוג כדבריכם.
קלינמן וגלית: השכל (לעומת זאת) אומר להבליג ולהמשיך. מצד שני, הורס אותי שהוא חושב עלי דברים כאלה, ואולי גם יפיץ את השמועה…
גיל: רעיון מצוין. לקרוא אחרי שכתבתי ולפני ששלחתי. אימצתי.
אומרים כאן שהאיש נהג בנבזות וכו'.
חייבים להביא בחשבון שהאיש היה משוכנע *לחלוטין* שגנבת ממנו את הרעיון, וכשהגיב כפי שהגיב היה, איפוא, ברור לו שתביני את הסיבה לתגובה האגרסיבית מצידו.
ברור שהאיש טועה, אבל הוא לא מודע לכך. להיפך: הוא משוכנע בנכונות הדבר.
בנסיבות אלה אין לצפות שהוא יעמיד אותך – בנימוס או לא בנימוס – על מה שעשית.
כלומר, אם אדם מסויים פגע בי שלא בכוונה – יש מקום שאפנה אליו ואעיר לו על כך.
אבל אם אני משוכנע שאדם פגע פי ביודעין ובכוונה תחילה – יהיה זה בדרך כלל מגוחך לפנות אליו ולהעיר לו על דבר שהוא עשה במתכוון.
והאיש ההוא משוכנע לחלוטין (גם אם בטעות), שמה שעשית – עשית ביודעין ובמתכוון, ולכן אין לצפות שיפנה אלייך ויעיר על כך.
מה שמוטל עליך, איפוא, הוא להעמיד אותו על טעותו (בתקווה שיאמין לך כמובן).
ולהראות לו את הפוסט הזה (עם התגובות) – יהיה לדעתי מבחינתך מוצא נוח מכל ה"תסבוכת".
בבחינת – את את שלך עשית.
ונראה לי שזו התחזות
ראשית כי יש שגיאה באיות שם משפחתו,
שנית אין פסיקים וקשה לי להאמין שהוא כותב כך.
אני אגב כן הסכמתי איתך בביקורת זו וגם בביקורת על הדיסק של רונה קינן, שאפו ענק לה.
וייאמר – NEXT
ויק
הפוסט הזה מספיק. העניין הובהר, גם כלפי ציבור הקוראים (היותר קרוב) שלך וגם כלפי אותו אדם.
קודם כל: אם זה מעיק עליך, אני לגמרי מסכים עם יוסי ודנה ואחרים, הפוסט הזה הוא תשובה הולמת.
וכללית, לגבי טוקבקים: גם אני נפגעתי מהם, בפעם פעמיים שביקשו ממני לכתוב בעיתונות המקוונת הישראלית, ונדהמתי מכמות הרוע, הקטנוניות, ה"חיפוש בפינה" על כל פרט קטנטן ושולי.
ולמי שלא יודע: כל תופעת הטוקבקים לכתבות עיתונות, היא תופעה ישראלית לחלוטין. זה כל כך מתאים למנטליות הישראלית,("למה מי אתה שתגיד לי , מי שמך, לי יש דעה משלי, ואני מייד אביע אותה בתגובה")
ברולינג סטון, או בניו יורק טיימס, או בגארדיאן, לא תמצא "טוקבקים" של דעתם של הקוראים על הכתבה. יש מבקר/עיתונאי, שנשכר על ידי האתר לכתוב.
לא מוצא חן בעיניך? אל תקרא.
יש לך מה להגיב? כתוב לו אימייל, או פתח בלוג משלך, שים עצמך בנעליו.
בעיני המודל הזה ,שבו לכל כתבה בווינט או בוואלה, יש טוקבקים, מוזיל את הערך העיתונאי של התוכן והופך אותו ושיחת צעקות. הלא אין שם דיאלוג באמת. וזה ישראלי לחלוטין.
(ועכשיו יבוא מישהו ויגיד: רזי אתה בור וטועה, כי הנה בעיתון הקאזחסטאני המקוון "יוגשמאש" גם יש טוקבקים, הנה, תפסתי אותך בטעות, אתה אפס ולא יודע על מה אתה מדבר"(
יוסי: שוב תודה. חידדת עבורי עוד יותר את הנקודה.
תומר: תודה על דבריך. אבל מה כוונתך באמירה שגם כלפי אותו אדם העניין הובהר? כל עוד לא נשלח אליו לינק (בינתיים) הוא לא אמור לדעת.
ויק: את רצינית? את משוכנעת שהטוקבק שגה בשם המשפחה? אם כך, זה באמת מעמיד את הדברים באור שונה.
לגבי הפסיקים, זה לא אומר דבר. מנסיוני, גם אנשים שכתיבה היא דרך החיים שלהם, עלולים לכתוב באופן מלא שיבושים, אם מסיבות דיסלקטיות ואם מסיבות אחרות.
ותודה רבה על המילים שלך.
תימורה
רזי, תודה גם לך, כמובן.
אני באמת לא מתרגשת מסתם טוקבקים. ואכן התעלמתי בהתחלה. כל העניין היה שאתמול התברר לי שהאיש אולי חושב שאני גנבת…
הבעיה בטוקבקים היא שהם כמו גרפיטי על קיר בשירותים – חלקם מפוברקים, רובם אנונימיים. אינך יודעת בוודאות אם אותו אדם אכן אחראי לטוקבק. אם כן, והיתה בו מכה מתחת לחגורה, גם אם הוא חושב ש"גנבת" ממנו הרי שתגובתו מופרזת ולא עניינית. האם את באמת רוצה להיכנס לסיג ושיח עם אדם שכזה?
הנכון ביותר הוא, לכתוב את אשר על ליבך באופן מסודר וגלוי
בלי רחמים עצמיים
אך באופן הפשוט ביותר, בתום, אפילו
ולשלוח לבן אדם.
חבל שסיטואציה כזו תישאר בלתי פתורה.
בהצלחה.
יעל: סיג ושיח? חלילה.
נעה: תודה. העניין הוא שלצערי כבר איבדתי את התום בעניין הזה…
קודם כל, לגבי עצם הענין הנוכחי, אני מסכים לחלוטין עם נעה, יש לפתור בצורה קורקטית לחלוטין את הענין, אך יש להתחיל בשאלה המתבקשת אם זה הוא באמת מי שכתב את התגובה ולא אם מישהו השתמש בשמו.
כבר שנים אני טוען כי לטוקבקים שאין מישהו אמיתי ומזוהה חד ערכית שעומד מאחוריהם, אסור להתייחס. אני יודע שזו סיטואציה קשה לפעמים לכותב, בעיקר מבחינה רגשית, אבל בשנת 2009 אדם חייב לסגל לעצמו פילטרים חזקים במיוחד מכיוון שעדיין לא נמצאו פתרונות למניעת אנונימיות ברשת.
אין גבול לארס שאדם יכול לשפוך בטוקבק, בלי לקיחת כל אחריות ולכן אם גופי תוכן רוצים לשמר את היתרונות שבאינטרנט הם חייבים לייצר מנגנוני פיקוח שבהם אנשים יהיו חייבים להזדהות ולקחת אחריות על מה שהם כותבים, ואפילו במחיר של אובדן חלק מהמגיבים, ואולי להשתמש בפתרון חלקי של מיקום תגובות אלו בדף אחר תוך שימוש בכותרת: "אלו תגובות ממגיבים שאינם מזוהים ואין לדעת מי עומד מאחוריהן" ומי שחכם לא יכנס לקרוא את התגובות האלו או שיתעלם מהם .
ולא להתייאש. זה לא שווה את זה
שי ואיתמר: תודה על הדברים שלכם.
תימורה
אני ממש משוכנעת שזה לא הוא
כמו שכתבו לפני, אין אדם טועה בשמו, והנוסח וצורת הכתיבה – אין מצב שהוא כתב אותו
ובאשר לתוכן המעליב של הטוקבק – נו-נו, בואי אתן לך כמה שיעורים –
אין כל סיכוי שהטוקבקיסט האמור הוא אותו פרופסור.
הן בשל הטעות באיות שמו, והן בשל העילגות הבלתי אופיינית. את יודעת מה, אפילו רק משום שלו היה רוצה להגיב ברוע, הרי היה מגיב באנונימיות.
כך שעיקר החרדה שהולידה את הפוסט הזה שלך – אין לה יסוד. ובלי הבסיס הזה, מדובר בסתם עוד טוקבק עילג וזדוני מהסוג הסטנדרטי, אפילו לא נורא במיוחד ביחס לממוצע הרווח.
בקיצור, הסירי דאגה מלבך והמשיכי הלאה.
תודה על דברייך.
שלחתי לך מייל.
תימורה
ותודה גם לך שיש.
בין אם הוא עצמו כתב או מישהו אחר שכעס בשמו, הייתי שולחת אליו לינק פוסט הזה (בלי להיכנס להסברים, התנצלויות ו/או התנצחויות), רק כדי לנקות סופית את השטח, מבחינתך
לעוד אחת: תודה על דברייך.
לנינה: תודה גם לך!
נאלצתי למחוק את מה שכתבת, כי הזכרת אותו בשמו, דבר שהקפדתי להימנע ממנו.