רוב חיי הייתי משוכנעת שהשיר "אתם זוכרים את השירים" שכתב יהונתן גפן והלחין חנן יובל הוא זֶמֶר תמים על הישראליות ועל הנעורים המוארים באור השירים. "אתם זוכרים את השירים ששרנו אז, את שמי הפז. אתם זוכרים בערבים, מתחת גג של כוכבים, עם חברות וחברים היינו לפעמים שרים". כך הוא נפתח, ומתפתח. מהווה, כך חשבתי, נוסטלגיה לתמימות – בצבעים של מילים ומנגינה. תמונות-תמונות של חוויות והתרחשויות חיצוניות ופנימיות משורטטות בו, כמו רישום מהיר אך מדויק של צייר עז-מבע שיצירתו מתחזה לקלילה.

אבל בעצם, זהו שיר מחאה שמתפוצצת לתוך עצמה בכאב, בלי שייראו את הדם. שיר שחלקיו המשמעותיים ביותר נשתקים. שיר מתעתע, שחושף את יהונתן גפן במלוא גדולתו כיוצר דווקא בזכות איפוקו המצמית. כלאחר יד, רגע לפני שתשומת הלב תעבור לדבר הבא, בשפה כמעט דיבורית גפן מסכם את השיר במשפט האחרון: "איך פעם זה היה פשוט" – ואז מגיע הפירוט המוחץ, ובהדרגה, כמו לנסות לדחות את הבלתי נמנע הבלתי נסבל:

לשיר

לחיות

ולא למות   

שיר הוא יצירה מינימליסטית. אומנות הצִמצום. אז מדוע בכלל יש צורך בצמד המילים האחרון, כשכבר נאמרה המילה "לחיות"? הרי ברור שלחיות פירושו לא למות. לשם מה לחזור על הרעיון, והפעם בשלילה: "ולא למות"?

כי על זה השיר. וכמו העדשה באגדה "הנסיכה והעדשה", שמורגשת היטב למרות ערימת המזרנים שנערמת עליה, גם יהונתן גפן כיסה את דקירות המשפט הזה היטב, כולל באמצעות הבית האחרון של השיר, שהוא בעצם הבית הראשון שלו, שחוזר על עצמו וממסגר את השיר. ממסגר את המשפט "ולא למות" כמו מודעת אבל. כי זוהי מודעת אבל. והמוות הזה אינו מוות יחידי. הרי כל השיר הוא חברתי וקבוצתי בלשון רבים: גוף שני רבים נוכח ("אתם זוכרים את השירים"), שעובר במהירות לגוף ראשון, שגם הוא ברבים – "אנחנו" ("היינו לפעמים שרים"). והמוות המשותף התחולל במלחמות. יהונתן גפן לחם בהן, ושב מת-חי, חי-מת, הלום קרב.

השיר "אתם זוכרים את השירים" הוא כעס מאופק וכאב שותקני ואנדרטה שקופה המנוקבת במילים שלמרות העדרותן נשמעות: הכול מתכלה – מלבד המוות, ואת השַמות שהוא מחולל, ההרס, החורבן הנצחי, אי אפשר להמחיש בכלל – ועל זה השיר.

*

אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים.

אתם זוכרים את הטיול
עם המדריך ההוא שאול
ואיך אהרונצ'יק הבריון
היה לוחץ אקורדיון
וגם צועק בקול אדיר:
"עכשיו כולם, כולם לשיר".

ובלילות הכי קרים
היינו סתם מאושרים
עם בדל סיגריה ראשונה,
לוקחים ללב ולריאות
משתעלים ושואלים,
ומחכים להפתעות.

ביום שישי על הגדר
עם הידיים בכיסים
ואליהו השמן
אומר מילים נורא גסים,
אבל בחושך לא ראו
איך שהסמקנו וגם הוא.

עומדים שעות ומביטים
על אריאלה הקטנה
ואיך עסיס אבטיחים
מכתים את לובן חולצתה
ואת ליבנו התמים
אשר רוקד לעומתה.

אתם זוכרים את השדות,
הנרקיסים בשבתות,
הכל עבר כל כך מהר
וקצת קשה להיזכר
איך פעם זה היה פשוט
לשיר לחיות ולא למות.

אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים.