הנה הוא דוקר את הרחוב במחט קהה. אני נזכרת במבנה ראשו שהיה בו מן העגול.

זה הוא. תיכף ידעתי, אף שתחילה נראה לי מאחור.

רזונו מקדמו בתנודיות רופפת. תחילה אשהה עליו ארוכות ואנזוף בי על היסוסי. אני משיגה אותו בקלות מדי.

אותו רגע ידעתי שפנים אחרות יתגלו לי. ולא כך. איומות מדי בקלישותן, אך פניו.

שלום. לא זיהה. זיהה. אותו רגע שאל נפשו אם ידעתי. יודעת, השיבה לו והביאה כהוכחה את מבטי.

הניכור היה מלאכותי, משתתפת מדי.

הסמקתי. קשים היו לי חילופי דברים על–מילוליים אלו.

קיבלנו שזה לא דמיון, וגם הפעם ללא הברות.

הלכנו בשתיקה. "אוף", רטן. פי נפתח. "אל תתנצלי".

רציתי להיות משמחת. מצחיקה. "אתה יודע", אמרתי כעומדת לספר בדיחה טובה וחייכתי, נלעגת.

הוא לא הקל עלי. לאן הלכנו. הערב הרחיק אותי מעירי.

ובכן, שבילים. הולכים במשותף ואני רואה דמיונות כזיכרונות.

ובתוך כיסי מעילי אצבעותיי הבוחשות מזיבות זו את זו דם.