בין "מכונת השירים הגדולה" – האלבום החדש של חמי רודנר ל"חמלה" – אלבומו הקודם" פועמת "מרגיש בבית" – תוכנית הטלוויזיה שלו. לצופים היא מביאה כבר שלוש עונות מוזיקאים ישראלים, ברצף שיוצר קולאז' סגנונות מעניין. לרודנר היא מזמנת מפגשים עם קולגות, חלקם מטריטוריות שונות מהרוק הטבעי לו. המפגשים הללו חילחלו לתוך "מכונת השירים הגדולה".
 
רודנר "מרגיש בבית" באלבום. זה ניכר באופן הנמרץ שבו הוא שר, מלא תיאבון, התלהבות, תשוקה וכיף. ביתו הנוכחי בנוי מחדוות הנדודים, שמתממשים במסע לימודי וחווייתי. מהבחינה הזו רודנר מתחדש, מתפתח, משתכלל ובהחלט לא נשאר במקום. הבעיה היא שהרחבת השטחים המבורכת, שמספחת אל טריטוריית הרוק הרודנרית גם מוזיקה מזרחית, ים תיכונית, רגאיי ומוזיקת נשמה יהודית – לא תמיד נשמעת טבעית ומשכנעת. למרות היצירתיות, חומרי הגלם השיריים הטובים ורמת הבישול-נגינה הגבוהה, משהו בתבשיל לא בהכרח מתחבר. נראה שהאופקים המתרחבים של רודנר מרחיקים ממנו את נקודת המוצא, הבסיס שהוא בעצם חותמו האישי.  
 
דוגמה לכך היא השיר "יפה כמו מנגינה", שנשמע במכוון כמו שיר מזרחי. הניסיון להיות "ים תיכוני" לא נשמע אותנטי, בעיקר בגלל המילים הפשוטות והכמעט עילגות. זה לא באמת רודנר, עשיר העברית, ועלול להיחוות כמו פארודיה. "השארת אותי עם רוח", לעומת זאת, כבר מעפיל למחוזות כמעט אהוד-בנאיים, אם כי עדיין השירים ההולמים ביותר את רודנר, הם אלה שבהם הוא נשמע כמו עצמו במיטבו: "זה אותו הקיץ", ובעיקר "נוסע" – עם המנגינה הרגישה, האלמנטים ה"יהודיים" –  קלרינט, תכנים שכוללים נדודים וגלות, והפזמון הממכר במילים "והעיקר זה לא לפחד כלל".
 
רודנר אכן לא מפחד, ומתמסר במוחלטות מתענגת למפיק המוזיקלי של האלבום – קובי אוז. אוז מצידו, שמיטיב להרכיב לעצמו סלטים צבעוניים, יצר לרודנר סלט שנראה טוב, אבל לא תמיד שוררת הרמוניה בין חריפותו המזרחית למרירותו הרוקיסטית. בשני צידי ה"כריכה" של האלבום, השיר הפותח – "אחת לדרך ארוכה" והשיר המסיים –  "שתיים בלילה", קולו של רודנר פגיע, שקט, מהורהר ואוורירי. הערטול הזה נבלע בגודש הבגדים של שאר השירים, שממלאים את האלבום באופן שמדגיש את נוצצות מכונת השירים, אבל גם את המכאניות שלה. לאה איני, שכתבה את המילים של שיר הנושא מצביעה-מתריעה על פוטנציאל המכונה להפעיל את עצמה. נראה שבמקרה הזה היוצר שלה נבלע בתוכה מרצונו.
 
בסופו של דבר, מידת ההתקבלות של שירים באשר הם תלויה בברית שנוצרת – או שלא – בינם לבין המאזין. האם הוא בוחר בהם ללוות אותו בדרכים המערפלות אל השינה, כמנוע של יום חדש, תפילת דרך בתוך מכונית, קוד אהבה, חיבוק מפוגג חולשה? כל זה שייך למערכת היחסים הפרטית בין האדם לשירים שהוא מנכס לעצמו. אני, למשל, אקח איתי מ"מכונת השירים הגדולה" את "נוסע". האם די בשיר אחד?
 
"מכונת השירים הגדולה", חמי רודנר, הד ארצי, עננה    

21.3.07, ynet