היריב של שלמה ארצי מתייצב בכל פעם שהוא מוציא אלבום. לשניהם שם זהה ואותה טביעת אצבעות, אבל גילם שונה. מדובר במתחרה אכזר. כלי נשקו: טריותו ובעיקר כישרונו שהנסיק אותו לגבהים קשים להשגה, ששיאם "דרכים", "חצות" ו"חום יולי אוגוסט". אבל ארצי "הנוכחי" משיב מלחמה נחושה. כלי נשקו: ניסיון, מקצוענות משוכללת, התעדכנות באמצעות מוזיקאים צעירים (לפחות בגילם), כנות טקסטואלית והצגת כשרונות חדשים. במקרה של "שפויים", האלבום הנוכחי, מדובר בציור. 
 
העיניים אוהבות את "שפויים", שמפנק אותן בצבעוניות ויזואלית על העטיפה ובחוברת. ציורים חייכניים מופשטים, שהצייר המפתיע והמבטיח שלהם הוא שלמה ארצי. האוזניים, שמצפות לאותה צבעוניות, מוצאות אותה רק בחלק מהשירים. היצירתיות קיימת באלבום, בהמצאות קטנות אך אפקטיביות כמו חמת החלילים בשיר "נצמדנו" שמעניקה לו קרנבליות תזזיתית, הדיאלוג הראפרי עם מוקי בשיר "החיים" או הבהילות הכמעט נוירוטית שבה ארצי שר את "שפויים". אבל בדרך כלל ההמצאות מנותבות לרוק שגרתי בחסות לואי להב ויהודה עדר. כל שיר מעובד על ידי מעבד אחר, בדרך כלל כמה מעבדים לאותו שיר: דניאל סלומון, גיל פלדמן, אבי סינגולדה, בן ארצי, לואי להב, אודי שמחון, יהודה עדר וארצי עצמו.
 
יש באלבום תשוקה, שמוזנת ברעב (כן, זה פרדוקס) אשר נשמע אמיתי. הבעיה היא שההפקה העשירה של ארצי ממהרת להסעיד אותו במזון חם, מנחם, מרגיע ומשביע, במקום להשאירו רעב באופן שיחדד את מחט החוויה, שתשפד אותו ביחד עם מאזיניו.
 
הרעב נשאר בטקסטים, המורכבים ממינונים כמעט זהים של אהבה ומוזיקה, כרוכות זו בזו. "לעולמים עם הגיטרה ביד מחפש אותך", הוא שר בשיר "לעולמים". בשיר "הבחורה שלי" הוא מתפעל ממנה כשהיא לוקחת מיקרופון ביד ושרה. "תקשיב", היא אומרת לו, "צלילים מחפשים שם שיר". האם ארצי באמת עוזר להם למצוא אותו? הרי ברור שהמוזיקה קריטית לו בחיוניותה:  "ובאור הערב הסתווי, כשנהיה כבר קר, אנחנו נצמדים למוזיקה, מוזיקה, מוזיקה, מוזיקה" – הוא מדגים בשיר "נצמדנו", ומספר: "הקמתי להקה – גיטרה, בס ומתופף", מוטיב שחוזר גם בשיר "האמיתי", בו הוא ממליץ להצטרף ללהקה קטנה בדרך – עצה מצוינת, אבל לא מיושמת. מעניין איך המוזיקה שלו היתה נשמעת לו ציית למינימליזם שהציע.   
 
ארצי, כמו במשחק "סימני דרך", שוזר באלבום שמות של גיבורים מוזיקליים –  לו ריד, פול סיימון וג'ניס ג'ופלין, שבשיר "הילוך חוזר" הוא סוגר איתה את המעגל מ"שיר חייל" מהאלבום "דרכים" ("אני שומע שוב ברגעי השלווה את ג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן"). ויש גם הברקות מילוליות אופייניות כמו: "וזה עם הבוזוקי, מנגן לי שיר עצוב כי, כולנו קצת דומים / וכמה שאת מושכת, בדיוק כשאת הולכת, אבסורדי לפעמים" ("הילוך חוזר") או: "איזה שיט, מושחתים שתו אותנו בקשית / ורק את רצית להיות ציפור חופשית" ("החיים").
 
אז איזה משני השלמה-ארציים מנצח? זה שהציב את הרף הקשה לחצייה? או אולי ארצי המפוכח ("אני כמו כלב על דלת ביתך שומר, נאבק בעצמי, אבל לא נכנס יותר"),  אך האופטימי (ב"תתארו לכם" ממש שומעים את החיוך)? האם זה משנה בכלל כשאגף המתוקים של שירי החופה הישראליים יקבל בכל מקרה שירים חדשים ("תתארו לכם", "מתנה ליום הולדת", "לעולמים"). "שפויים", נקרא האלבום שמתוך 15 שירים, ניתן למצוא בו ארבעה-חמישה ראויים. כל השאר שפויים מדי, וחבל שהם לא משוגעים.  
 
"שפויים", שלמה ארצי, הד ארצי

26.3.07, ynet