השבוע נפטרה חנהל'ה מ"שמלת השבת של חנה'לה". כלומר, חנה דמיאל בת ה-102, שבעלה, יצחק דמיאל, קיבל השראה מדמותה וכתב עליה את הסיפור.

וכך מתחיל הספר: "היתה ילדה קטנה – חנה'לה".

והעלילה: אמא של חנה'לה תפרה לה שמלה לבנה לכבוד שבת. סוף סוף הגיע יום שישי, השמש כמעט שקעה, וחנה'לה לבשה את שמלת השבת ויצאה החוצה. היא פגשה את חבריה הטובים – עדנה הפרה וזוזי הכלב ושיחקה איתם בזהירות, כדי שלא ילכלכו את השמלה. אבל אז… הגיע איש זקן, נושא על גבו שק פחמים כבד, והיא ריחמה עליו ועזרה לו לסחוב את השק. אבל, שוד ושבר! השמלה הוכתמה בפחם!
בכתה חנה'לה, אבל הירח הבטיח לה שהכל יתהפך לטובה. וכך היה. אורו נגע בשמלתה, והכתמים השחורים הפכו לכתמי זהב. השמלה נהייתה יפה אפילו יותר!

וכך מסתיים הספר: "כל החדר נתמלא אור – אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה".

"שמלת השבת" – הספר והמחזמר – הם חלק מתוק מילדותי. אני זוכרת את עצמי בת ארבע או חמש, מרותקת לעלילה שעל הבמה. פתאום חנה'לה הקטנה שאלה את בועז הגדול בן כמה הוא. עד עכשיו טרם התאוששתי מתשובתו.  "עשר", הוא ענה.

עשר?

לא יכול להיות.

עשר???

יש גיל כה מופלג?

התקשיתי להאמין. זה נראה לי גיל ממש מפחיד. לא האמנתי שאני-עצמי אהיה אי פעם בגיל הזה.

מעניין איך בתקופתנו מספרים לילדים את הסיפור הזה, עם האיש שאומר לחנה'לה: "גשי הנה ילדה"… ומאוחר יותר היא שואלת אותו: "אתה מביט אל השמלה שלי"? הנפש הקולקטיבית המיומנת, שכבר איבדה מתמימותה, נרתעת אינסטנקטיבית. אבל אל דאגה. כרגע סרקתי היטב את הספר ובשום שלב לא נשקפה סכנה לחנה'לה.

מתוך הסיפור ההוא אני זוכרת עד היום את עניין הכתמים שהשתנו לטובה, ואני עדיין משתדלת להאמין שהכלל הזה רלוונטי לאנשים טובים: הכאבים עוד יהפכו לשמחות, ויש יחס ישיר בין העוצמות. מי שסבל יותר, יהנה יותר בסופו של דבר.

(טוב, האמנתי עד שכתבתי, אבל זאת לא סיבה למחוק).

* * *

אסף חיים ראיין את חנה דמיאל לפני שש שנים

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/archive/ART/242/151.html

מעיין חג'בי ("כוכב נולד". מה תעשו לי?!) מבצעת את "מי אוהב את השבת" מהמחזמר (שאת שיריו כתב אהוד מנור והלחין רפי בן משה). אני אוהבת את האופן שבו היא מבטאת את המילה "שבת" כאשר היא שרה "אז למה לא כל יום – שבת". נותנת תחושה מעוררת קנאה, ששבת בעיניה היא הדבר הנפלא ביותר בעולם.

אבל לפני כן, הנה הבית הראשון, שהשמיטה מהשיר:

יום ראשון, שני, שלישי
כל יום נמשך שנה
רביעי את חמישי
נותן במתנה
הימים עוברים לאט
ראשון עד חמישי
ומחר, מחר שבת
כי בא כבר יום שישי

(אני מתגעגעת לחריזה ולמקצב  המדויקים של אהוד מנור).