יהודה פוליקר נראה נבוך. הופעת הבכורה בקיסריה של מופעו החדש עמדה להסתיים אמש (מוצ"ש) – בלי הדרנים, אבל עם 40 שירים בשלוש שעות. "נסיים בשיר"… התחיל להכריז, אבל הקהל לא הניח לו לסיים את המשפט וסירב להיפרד ממנו. מכמה כיוונים נזרקו אליו שמות של שיריו, מופצרים להישמע. "אם היה אפשר את כל השירים", הוא מלמל, "היינו יושבים פה עד הבוקר".

ההתחלה היתה פחות מרגשת. הרוק'נרול שפוליקר העתיר על הקהל נשמע מדושן ושבע, משופשף כמו הטישרט שלבש. מקצוען, אבל בתור שכזה נעדר סדקים – שדרכן אמורה לחלחל כנות. כבר בפתיחה – הלהיט "יום עצמאות" מאלבומו החדש "אהבת חינם" נשמעו המילים (שלו ושל צרויה להב) מנוגדות לביצוע המחייך, למשל כששר: "השלם השבור לעולם איננו שבע". אחר כך הוא ביצע את "פחות אבל כואב" (שכתב יהונתן גפן), שהפך מייד לשירה בציבור עולצת, מתרחקת ממהותו: "פחות ועדיין, עדיין פוגע". גם "הצל ואני", שפוליקר כתב גם את מילותיו, נשמע אתמול משועשע, למרות אפלוליותו והאימה המפורשת –  "הרוח טלטל, הפחד טפטף וחלחל". רק בשיר הרביעי, "אהבה על תנאי", פוליקר הרצין והבעתו החלה להתאים לתכנים ששר.

על הבמה, ביחד איתו, היו  עשרה נגנים – ככל הנראה מעולים, אבל הסאונד עשה להם עוול ומנע מחלקם להישמע במיטבם, ולעיתים להישמע בכלל. בניגוד לסאונד, החלק הוויזואלי היה מצוין. לאורך ההופעה הוקרן מאחורי פוליקר וידיאו ארט יפהפה, שנתן פרשנות נוספת ומרהיבה לשירים.

זו היתה הופעה של להיטים, ששימחו, ובצדק, את הקהל, ולעיתים קיבלו תלבושת עיבודים חדשה ומרעננת, למשל השיר "נד נד" ששולב בשיר "לא יודע" והחתימה של "סולם יעקב" ב"רדיו רמאלה". מדי פעם פוליקר נפרד מהעמידה עם הגיטרה החשמלית ועבר לישיבה עם הבוזוקי. המסכים התמקדו באצבעותיו, המפלסות על המיתרים במהירות ובעדינות את הדרך למנגינה, שהזכירה והמחישה את חסדי שיריו. לפני השיר "בוקר יום ראשון", פוליקר אמר בכאב שעברו כבר קרוב ל-25 שנים מאז שהשיר נכתב בעברית, ושכלום לא השתנה בהן, וציטט את הבית: "סביב ביתי חומה סוגרת כבר כמה שעות. צליל שרשראות מתכת מנבא רעות", ואז הוסיף שארבע שנים מלאו לנפילתו בשבי של גלעד שליט. "אני חושב שהגיע הזמן לשחרר אותו". "שוב באות דמעות" – השתלבו המילים בהבעות הנוכחים על הבמה ומולה, ומייד המשיך פוליקר ללחן יווני נוסף – "אלקו" ("לא אני הוא המלך הגדול"), כשהקהל הצביע עליו – "אך יש לו לב זהב".

היוונית התחלפה לרוק'נרול של "שלושה ימים" מאלבומו החדש, ופוליקר נתן בנזין, כלומר עבר ל"משמרת לילה" של להקת "בנזין" שאיתה פרץ לקריירת מוזיקה עקבית ומוערכת שנמשכת, כבר סולו, כמעט שלושים שנה. על הבמה תופף, לצד אלון הלל, גם אלי חדד, המתופף של "בנזין", שגם הוזמן בשיר אחד להשמיע מעט מקולו.

בין לבין נכחו שירים עצובים כמו "פרח" ו"פנים אל מול פנים". הנגנים ירדו מהבמה ופוליקר נשאר לבד, נאחז בגיטרה אקוסטית ושר את "איך קוראים לאהבה שלי", שכתב עם יעקב גלעד, כשהחיבור עם האקטואליות הבלתי מתכלה שבשיר רומם אותו לשיא: "ואלה הם חיינו בזמן האחרון. יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון. ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה". כשהלהקה חזרה, עדיין נותר על פניו חיוך עצוב, שהלם את השיר הבא – "אפר ואבק". קהל שלם תהה "לאן את נוסעת, לאן את נוסעת", ופוליקר המשיך לנסוע לכיוונים שונים, שהכריזמטיות הנרגשת שלו איחדה אותם. "אני רוצה גם" – הוא שר בקול תשוקתי, "אני רואה את זה מולי, צבעוני, טבעי על המסך שלי" – מאחוריו הוקרן הקליפ הישן של השיר, וכך שני פוליקרים במרחק הזמן ניגנו ביחד בתזזיתיות, ושניהם ניגנו מצוין (על הבמה, אגב, נכח גם פוליקר נוסף – יוני אחיינו, מוזיקאי בפני עצמו – ובמופע גיטריסט ובוזוקיסט). ואחר כך באו "התחלה חדשה" ו"יום שישי (את יודעת)" ה"בנזיניים" וקיסריה רקדה בפראות, כולל הנגנים שעל הבמה.

כבר אחרי חצות. "פתאום היא מתרגשת נורא". כן, פוליקר הצליח בסוף להגיע אל שיר הסיום – "שלל שרב" של מאיר אריאל. "תם השרב הגדול", הוא שר, והרוח צייתה לו והעניקה בריזה קרירה ומחיה מהים.

התפרסם ב-ynet ב-20.6.10