"טוב לכשול בייעודך מהשלים ייעוד לא לך", כך שר שלמה בר בשיר "וככה אנשקך" (שכתב אהוד בן עזר) שהעניק לאלבומו החדש את שמו, "בסוד תפילת ערער". המילים הללו מתארות במדויק את פועלו של בר, שלאורך יותר מארבעים שנה נאמן לייעודו המוזיקלי וממשיך לתרום לתרבות הישראלית ביצירתו.

"בסוד תפילת ערער" של בר ושל להקתו הנצחית, "הברירה הטבעית" – הוא אלבום מלא חיוּת, להט ומוזיקליות חוגגת. זה מתבטא בלחנים היפים (רובם של בר עצמו, כשאת השאר אימץ באופן משכנע) ובשירה העוצמתית, החל מהשיר הפותח "ברכה" (מאת לאה גולדברג), כשבר מתריס בקולו את האושר המתואר בו. גם המחאה הלוחמנית, שתמיד אפיינה את בר בשירים כמו "ילדים זה שמחה" ו"ריצתו של העולה דנינו", נוכחת באלבום הזה. הפעם מדובר בשיר "גברת ריטה" (שכתבה יעל אופנבך – אשתו של בר וחברת הלהקה) שעוסק בהתנגדות לתרופה ריטלין. המחאה קיבלה הפעם מילים מחויכות (משחק המילים ריטלין, שמופרד לגברת "ריטה" לבית משפחת "לין") וציוריות ("בסולם בו את עולה למעלה כל השלבים מחוזקים. הרופפים נשליך הצידה, אל ארץ הצללים").

בר, שממשיך להפגין טעם טוב בבחירת השירים (דוגמה אחת מיני רבות היא "הלילה" של ארז הלוי), מוסיף גם להתפתח כזמר ולרתק באיכויותיו הווקליות. יש בו רעב תמידי ומבורך, השומר על סקרנותו ודריכותו האמנותית. כך, הוא מציע פרשנות מרעננת ל"אמא אדמה" האריק-איינשטייני (מילים: יעקב רוטבליט, לחן: מיקי גבריאלוב והעיבוד הנוכחי של בר ויהודה עדר).

בר שר באיטיות ומדגיש מילות מפתח כמו "חכמה" ו"חמה" כך שחשים לעומק את משמעותן. ממש שומעים בקולו את העייפות מהמסע המתואר בשיר, וגם את החיבוק האימהי. זאת הגדולה של זמר-יוצר אמיתי. הוא לא רק שר, אלא גם יוצר את המציאות שעליה הוא מזמר, ובמקרה של בר – מתרגש ממנה. הפלא הזה מתרחש גם כשהוא שר את "יש דברים שרציתי לומר" של יהודה פוליקר, אם כי הפעם בר יותר מרכין עצמו בפני השיר בייראת כבוד, ופחות מחדש, ובמובן הזה הוא מעט מאכזב.

העיבודים של השירים (בר ואילן בן עמי, שגם מנגן באלבום בגיטרה ובעוד) עתירי רגעים מוזיקליים יפים, למשל החליל הגווע של אמיר גבירצמן החותם את השיר המקסים והמינימליסטי "אני אתה והוא" (מילים: ר' אריה יצחק) ותרומתה ההודית-אקזוטית של הזמרת ליאורה יצחק לחלק מהשירים.

השימוש במבחר העשיר של כלי הנגינה מתון ומדויק. כך, הכלים המזרחיים, כמו עוד, סנטור, בנדיר וטבלה, אינם משתלטים על השירים, אלא מתבלים אותם. לעיתים בר מוותר עליהם, למשל ב"סליחות" (מילים: לאה גולדברג, לחן: עודד לרר), שבו הוא נשאר עם גיטרה ובס בלבד. השיר, שכה מזוהה עם יהודית רביץ, מקבל פרשנות מפתיעה כשבר מהפך בו את התפקידים ושר כגבר לאישה ("תני לי ללכת, הו תני לי ללכת") באופן מרגש שעדיין משמר את עדינותו ואת הארוטיות שבו. ראויים לציון גם "שחר אבקשך" – הפיוט הנודע של שלמה אבן גבירול, ו"שיר לאשת נעורים" של נתן אלתרמן. שתי היצירות הארוכות (כל אחת מעל שבע דקות) הן יותר מעשה אמנות מעורר התפעלות ופחות שיר קליט וקומוניקטיבי.

הערבוב הטבעי הזה, בין אמנות לשירת עם ובין קדושת החול וחולין הקודש, היא הנכס הבשל של שלמה בר, אותו הוא ממשיך ללטש. האלבום "בסוד תפילת ערער" הוא שיא נוסף בהתמדה הזו.

פורסם ב-ynet ב-27.6.10