יש שיאים כאלה, מהלומות זוהר שמקפיצות הופעה טובה לגבהים של הופעה מצוינת. בשליש האחרון של המחווה ליוני רכטר אמש (יום רביעי), הפסנתרים שלו ושל שלומי שבן פצחו בדיאלוג. הפסנתר של שבן שאל משהו. הפסנתר של רכטר הלם תשובה. הפסנתר של שבן התריס, הפסנתר של רכטר הקשיב והשיב. ואז הפסנתרים התאחדו לנגינה משותפת, ובעליהם הצטרפו אליהם ושרו איתם את "כולם אומרים" של שבן. רכטר חייך תוך כדי נגינה כאילו הוא זומם משהו. ואז, כששבן המשיך לשיר, הוא ענה לו ב"כי איתה כמו תמיד" מהשיר "שוב היא כאן".
שבן התעקש: "כולם אומרים את צוחקת לי בפנים". רכטר התפרץ לתוך דבריו: "יפה החיוך שלך" (מתוך "שיר אהבה סטנדרטי" של אריק איינשטיין). שניהם המשיכו לנגן ולשיר בו זמנית כמה שירים, אבל בעצם שיר אחד, על אישה נחשקת אחת, וכל אחד מהם הוסיף את האינפורמציה שלו עליה עד שסיכמו ביחד: "תתביישי"! הבלגן הזה, המאורגן מופתית בשירה מדויקת, בכוריאוגרפיה להטוטנית של הקלידים ובהרמוניה יצירתית, הפיק את הרגע המענג ביותר בהופעה הזו.

רכטר פתח אותה בהתנצלות על האיחור, שנגרם בגלל עיכוב של ההופעה הקודמת באותו אולם.  זה היה, אגב, מופע מחווה מרגש לשלמה גרוניך, שגם בו השתתף שבן. "מרחוק שוב נשמע קול פסנתר", שר רכטר, אך בניגוד למתואר בשיר, הפסנתר שלו דווקא נשמע קרוב מאוד, ולא רק פיזית. ואז עלה על הבמה אבנר קנר, שותפו להרכב "14 אוקטבות", שהביא בשנות ה-70 מורכבות מוזיקלית מרהיבה. מתוך האלבום שהוציאו אז, הם שרו, פסנתר מול פסנתר, את "שום פרס" שהלחינו למילים של שייקספיר. היופי התעצם בשיר הבא, של עלי מוהר, "כל עוד", ואצבעותיהם הווירטואוזיות הפיקו ממנו טוהר מוזיקלי. קנר ניצל את הבמה להשמיע שיר חדש בשם "טליה", והשניים חזרו ל-14 אוקטבות עם השיר "אומקא גומקא". בתור הקדמה הם בדו את הפירוש לשם המוזר. רכטר: "בתקופה ההיא לא היה חשמל, רק קיטור". קנר: "גם האייפוד שלי פעל על קיטור". רכטר: "הקלטנו את השירים אחרי שייבשנו ביצות". קנר: "ולגמל של יוני קראו אומקא". אחר כך הם החליפו ביניהם פסנתרים וטענו שבעצם אין לכך הצדקה, "זה פשוט קטע הומוריסטי כזה", והקהל הצוחק התבלבל כי הם שרו את "דמעות של מלאכים".

אחרי שקנר עזב את הבמה, עלה עליה אלון יבנאי – פסנתרן ישראלי שפועל בניו יורק, ובעדינות חילץ מפסנתרו מנגינות מורכבות, שהגבירו בהדרגה את כוחן. רכטר הצטרף אליו והם המשיכו לרחף לקטעים אינסטרומנטליים, עד שנכנעו למילים, והפעם של "שיר אהבה" (יהונתן גפן ושלמה ידוב). "את היית טיפות של חלב על נרות אהבתי", הם חתמו את השיר ועברו ל"אז מה אם בנאדם הוא קצת שיכור" של אברהם חלפי עם סולו פסנתר משותף שהשתרע על רוב השיר. ושוב משחק של כיסאות – סליחה, פסנתרים – מוזיקליים, ויצירה אינסטרומנטלית, הפעם של יבנאי, בשם "5 אבנים", הופכת בהדרגה ל"שיר המכולת" של להקת כוורת. "וואחד פסנתרן", מפרגן רכטר כשיבנאי מפנה את הבמה לשלומי שבן. עוד מעט הם יבצעו ביחד את השיא ההוא, אבל בינתיים שניהם מצטופפים ליד הפסנתר של רכטר, מנגנים ושרים את "בעיות אישיות" ששבן הלחין לדוד אבידן. אחר כך שבן עובר לפסנתר ממול ושניהם מנגנים את "יום יפה" ושרים בשני קולות "ואין-אין רגע יפה כמו הרגע הזה" – מה שנכון נכון. ובהתרגשות מלאת מתיקות הם נפרדים בשיר "לילה טוב", נוטשים את הקהל, חוזרים מיד ושרים שירי ילדים – "קילפתי תפוז" ו"שבת בבוקר",  שמסתיים ב"אפשר ללכת עד הגן ולראות שהוא סגור", כך שההמשך הטבעי זה "גן סגור". "זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, אבל זה נעים לראות אולם מלא", הם סיכמו בשובבות, והקהל הגביר את מחיאות הכפיים בהסכמה.

"שלושה דואטים" – מחווה ליוני רכטר, "הפסנתר מארח", מרכז סוזן דלל, 12.11.08    

פורסם ב-ynet ב-13.11.08