אחרי שנות התפתחות והתמחות בלהקות האיכותיות "בוסה", "נערות הליווי" ו"פאניק אנסמבל", ותרומה קוֹלית ליוני בלוך – יעל קראוס שרה סולו באלבום הבכורה שלה, "בוטיק". על העטיפה היא מצולמת בעירום – יותר עוברי וילדותי ופחות סקסי, אם כי לא נטול אירוטיות מעודנת. האם היא מתערטלת גם בשירים?

קולה ילדותי ופגיע. שכבות מלבבות של כלי נגינה לא מסתירות אותו, כך שקראוס בהחלט נחשפת איתו. יהיו שיחבבו את קולה, אבל לא יחסרו כאלה שימצאו בו מנייריזם והתיילדות יתר, שמועצמת על ידי נטייתה התיאטרלית. קראוס נשמעת באלבום כמו כוכבת בסרט ישן בשחור-לבן, עם ההדר והאלגנטיות, התחכום (התמים בממדים של ימינו) והגנדור הצנוע. נזהרת לשמור על חוש מידה שמונע ממנה להפוך את מתיקותה לסכרינית ומשלבת בתבונה בין מתינות לסערה.

התוצאה היא אלבום שלא משעמם לרגע, כמו בוטיק צבעוני ומלא מלבושים. קראוס מעשירה אותם בעזרת "אביזרים" טבעיים כמו: כחכוך הגרון החינני שלה בשיר החמוד והעליז "Boo"; ה-"ויי-ויי" המתבכיין בשיר המרתק ביותר באלבום, "Floor", עם התבלון הערבי שמפלפל את האנגלית ומוזיקת החתונות היהודית שמצטרפת בסוף – עליזה, אבל גם מכאיבה; ויש גם את האופן השובבי-פתייני שבו קראוס הוגה את המילה "דלישס" בשיר "Gourmet", שאף בו המוזיקה פונה מזרחה, והתנשפויות של טרום בכי, לקראת סופו של השיר "Mistake", עם הלמות תופים המדגישות את הכאב שבקולה, המקבל גם גוונים של זעם, חמלה ונואשות. זהו כישרונה הגדול של קראוס – לבנות עלילה רגשית באמצעות הבעת דקויות מגוונות בשירתה, שמתחדדות בזכות העיבודים. מי שאחראי להם, לתזמור ולהפקה האלגנטית הוא דניאל קורן, שתזמר את האלבום בסגנונות מוזיקליים נעימים וחמים כמו בוסה נובה, שנסון וטנגו, מרובים כלי נשיפה וכלי מיתר יפהפיים – בטעמים מזרחיים ואירופאיים.

הלחנים ב"בוטיק" יפים. את רובם קראוס הלחינה עם בן הנדלר, וחלקם בעצמה. המילים, לעומת זאת, פשוטות הרבה יותר, והן מתארות וריאציות של אהבה עזה ובעצם משמשות כבמה לשירה ולנגינה – הגיבורות האמיתיות של האלבום.  בסך הכל, אין בו ממש מקוריות, אבל הוא שופע יצירתיות והתלהבות. קראוס לא מביאה משהו חדש, אבל היא מביאה את עצמה באופן מגובש ומלוטש, שיודע לעצור בדיוק בזמן (משך האלבום הוא  כ-38 דקות), רגע לפני שהצטברות הצבעוניות עלולה להלאות (כפי שמסתמן כבר בשיר הלפני האחרון "Sin City" ).

"זהו" – חותמת קראוס את האלבום. האמירה הזו היא כבר לא חלק מהשיר האחרון והיחיד בעברית, "אהובי הקטן", אלא דיבור שבא אחריו – לא בנימה החלטית, אלא בהיסוס. כמו רמז לכך שהמילה האחרונה עדיין לא הושרה. כמו הבטחת "המשך יבוא" מסקרנת.

פורסם ב-ynet ב-10.08.10