אופוריה או דיכאון, פטריוטיות או פוסט ציוניות. האופי הישראלי המפורסם, עם מצבי הרוח הקיצוניים שמיטלטלים בין הקצוות, בלי לנוח באמצע, משתקף גם בשירים על המדינה, שליוו אותה מהימים שקדמו להקמתה ועד היום. ההתחלה היתה הירואית וחלוצית: "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" (מילים: מנשה רבינא, לחן: עממי), "פה בארץ חמדת אבות תתגשמה כל התקוות" (מילים: ישראל דושמן, לחן: חנינא קרצבסקי). כיאה לעם בהתהוות מחודשת ומאוימת, הקולות היו אחידים ונחרצים, מושרים בלשון רבים ונעדרים פקפוק וספקנות. הלהקות הצבאיות של שנות החמישים והשישים, לפני ואחרי מלחמת ששת הימים, אישרו ויישרו את הקו הזה עם שירים כמו "הורה נתגבר" (מילים: יחיאל מוהר, לחן: משה וילנסקי) ו"ארץ ישראל יפה" (מילים: דודו ברק, לחן: שייקה פייקוב). החתרנות של "שיר לשלום" של יעקב רוטבליט ויאיר רוזנבלום, עם שורות מדכדכות כמו "איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל", הוקעה על ידי הממסד.

בשנות ה-70 שאחרי מלחמת יום הכיפורים, ה"אנחנו" הקולקטיבי הפך ל"אני" – אישי ואינדיווידואלי. הפופ והרוק הישראלי התבססו, ולהקת "כוורת", שנוסדה מבוגרי הלהקות הצבאיות, שרה בשנות ה-70 באלבומה "צפוף באוזן" את "מדינה קטנה". דני סנדרסון שיבץ את השיר במילים פסימיות כמו: "מלחמות, אסונות חולפים בצד, אנחנו בתוכנו וכל מה שאצלנו תמיד ניתן למחיקה". באותו אלבום הופיע גם "שיעור מולדת" שעלי מוהר כתב ואפרים שמיר הלחין, אידיליה נוסטלגית שמתקיימת בעבר: "וכך בדמיוננו התרבו פלאות. הפטישים ניגנו, מחרשות רנות. יש כורמים ויש יוגבים, ארץ של רועים, כך זה הצטייר בילדותנו, שהיתה יפה".

שנות ה-80. מלחמת לבנון הראשונה פורצת. אהוד מנור כותב למנגינה של קורין אלאל את "אין לי ארץ אחרת", שיר שמחאתו ("לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, לא אוותר לה") מהודקת באהבה פטריוטית ("כאן הוא ביתי") ומעוררת הזדהות עד כדי כך שהשמאל והימין, כל אחד לחוד, מאמצים אותו.

אריק אינשטיין מוציא את האלבום "אוהב להיות בבית", מתכנס פנימה ושר את "יושב מול הנייר" עם המילים החד משמעיות ללחן של מיקי גבריאלוב: "אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן. שברת לי את הלב לחתיכות קטנות. היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו. אני כל כך עצוב. בא לי לבכות".

ושלמה ארצי כותב ב"חום יולי-אוגוסט" את "ארץ חדשה": "יש לנו ארץ. למה עוד אחת"?, הוא תמה, אבל גם משתוקק לאותה ארץ חדשה: "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה".

בשנות התשעים פרחו להקות הרוק הישראליות. ואיך משתקפת ישראל שבה חיו? להקת "איפה הילד", מהלהקות הבולטות באותה תקופה, הוציאה ב-93'  את אלבום הבכורה שלה, "זמן סוכר". השיר הפותח הוא "אמריקה קרובה". חמי רודנר ואסף שריג שרטטו מציאות שהתגשמותה מצמררת ככל שחולף הזמן: "חבורות של פראים ברוחב, עיניהם בוהות וטיפשות. אבא שלהם בטלוויזיה צופה וצועק: להרוג את כולם! אמריקה קרובה".

עוד קודם לכן, באלבום "1900 ?" כתבו רמי פורטיס וברי סחרוב את השיר "אמריקה" עם המילים האקטואליות: "הכל אפשר אם משלמים, להיות אפילו אלוהים". וחוה אלברשטיין הקדימה גם אותם בשיר עם שם זהה כבר בשנת 86'. "אז אל תיסע לאמריקה. חכה, היא תגיע לכאן".

שנות האלפיים. השיר "אנא בכוח" של עובדיה חממה, מתוך אלבומו החדש "שמיים וארץ" (לינק לביקורת?),  הפך השנה ללהיט ברדיו. באותו אלבום מופיע גם השיר "ארץ אהובה", שממזג את המתוק ואת המר – "זבת חלב ודבש, וגם מדם זבה". "השלום לך ארץ אהובה"? פותח חממה את השיר, דורש בשלום ישראל, וגם דורש מישראל את השלום. הוא גם מצביע על הטעויות ההרסניות של שני הקצוות הישראליים, השמאל והימין. "האם כבר התפכחת מכל חלומות השווא", הוא שואל, "על ארץ פרת או על חלום שלום אכזב"?

ואחרי שחממה מדבר אל האנשים, הוא מתפנה לאדמה: "אדמת הקודש מקדשת מריבה, אבל חיש קל עצמה הופכת טרף". חממה משוכנע בחוזק של ישראל להתגבר על אויביה החיצוניים – "כי לא יוכלו לך לא אויב, לא צר", אבל מתריע כי החוזק הישראלי עלול להיות מופעל כלפי פנים – "אך מתוכך יקומו מחרבייך".

"השלום לך ארץ אהובה", הוא חותם את השיר בקול חם ורך, לא מתגרה, לא אירוני. מלא דאגה ואהבה. מערבל בשיר אחד את הקצוות הטעונים, את התום הנחוש של השנים הראשונות ביחד עם הביקורתיות והספקנות של תקופתנו. וככה מתמזגים המינוסים והפלוסים מבלי להיטשטש, עד שהופכים לאמצע שפוי.

פורסם ב-ynet ב-23.04.07