ישראל בשירים לאורך התקופות: עובדיה חממה לוקח את כל הקופות
23 באפריל 2007יוסי בנאי – שנה למותו
11 במאי 2007
אף אחד לא יודע על המחיקות.
בשירים, בחלילים שהושעו מתפקידם, במכתבים עם עשרות עמודים, אלפי מילים שקוצרו, התכווצו ולבסוף נגזלו מאותיותיהן והפכו לקובץ ריק שגם הוא נעלם.
אף אחד לא יודע שהוא לא קיבל מכתב.
שנשדדו ממנו קולות עתידיים, נשמות חמות של תודעות מילוליות, מתמגנטות אל הכרה שלא תבוא.
אולי יעניין אותך
15 בספטמבר 2023
8 תגובה
חוץ מהאיש של הקונסוליה…
הוא סוחב הכל עם עצמו לאורך שנים.
אגב, זה הבן דוד של הרשימה של הסקיצות?
-)
קרוב מדרגה ראשונה 🙂
ותודה על ההבנה.
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=5333206
לא בטוחה שכל כך דחוק, שפי.
בקריאה ראשונה חשבתי שאת מתכוונת למה שעושים עורכים ומו"לים וכיו"ב, ואני מדבר בקטע הזה על מחיקה עצמית.
נזכרתי במשהו של קפקא, שנכון לעכשיו גם הוא נראה לי לא ממש, אבל ממש יפה:
"לכתוב מכתבים פירושו לחשוף עצמו נוכח פני רוחות הרפאים, דבר שהן מצפות לו בלהיטות. נשיקות כתובות אינן מגיעות אל יעדן, כי בעודן בדרך רוחות הרפאים גומעות אותן עד תום".
(מתוך "מכתבים אל מילנה")
וואו!
לקחתי את זה כ'כ אישית
יפה כמה שעצוב.
שלך, בולעת המלים
על ההקשבה, ועל התגובה.