אז מה קורה עם "הספר"? הוא שאל.
את האמת?
 
הלכתי, זחלתי בין קורי העכביש. שם הוא היה.
הזמן קפא עליו והקפיא אותו רגע לפני העריכה הראשונה.
 
הנה תזכורת חלקית מסוימת. לא ברור לי בדיוק למי.
 
***
 
 
יצאנו החוצה. הם התעמתו עם כדור, ואני הרגשתי את הנוקשות הפיזית שמאז שיעורי ההתעמלות המפחידים בבתי הספר הפכה אותי ללא רלוונטית.
"אני גם רוצה לשחק כדורגל"! קראה גילי, תוך כדי שהיא רצה באופן כה מרהיב, עד שהכדור שינה את מסלולו בעקבות רגליה.
 
אף אחד מהבנים לא השתאה. הם פשוט המשיכו במשחק שלהם תוך כדי התערותה שהיתה מושלמת, כי לא השאירה סימנים. וגוון צעקות המשחק שלהם לא השתנה בכלל כשגילי נוספה אליהם.
 
לא נעלבתי כשלא הציעו לי להצטרף. הבנתי שההצטרפות מתרחשת מכוח הפעולה בלבד, ושאין כאן משמעויות שנדרש לחפש אותן.
 
התבוננתי בהם וניסיתי לקשר בין תפקיד כל אחד מהם בלהקה והאופן שהוא מנגן, לבין הדרך שבה הוא משחק ולתפקידו במשחק – אבל ממצאיי לא העלו דבר.
 
פתאום הוא היה לידי, הכדור. ישות אגרסיבית בתמימותה. מה אני אמורה לעשות איתו? להחזיר אותו אליהם, מן הסתם. ומהר. להמעיט את הסדק שנוצר עכשיו. בשום פנים ואופן לא לאפשר לו להתרחב. זה כמו לקטוע מנגינה מתפרצת. להמית אותה.
 
"נו, שלומית"! מי זה היה? גיא? אלישיב? לרגע רציתי לקחת את הכדור איתי, וללכת משם. האם ברגע בו אסתלק, הם פשוט יפסיקו להתקיים? מרוב בלבול מהמחשבה התמוהה, בעטתי בכדור. אך הוא לא ממש התקדם.
 
"מה יהיה, שלומית"? אמר אלישיב בלעג, או אולי ברחמים. וגיא, החבר שלי מהתיכון, אמר: "זה בסדר. אני אביא אותו".
"את בסדר, שלומית? מרגישה טוב"? הוא נשם עלי מילים כשהגיע אלי. לא עניתי לו. בעטתי בכדור, והפעם הוא הצליח להגיע לשטח המיועד לו.
"כל הכבוד", אמר עידו, וגיא התמיה עלי את מבטו.
 
מה התפקיד שלי בהתרחשות הזו? נבהלתי. כי החלטתי שהיא אכן משקפת את יחסי הגומלין המקצועיים שבין כולנו. יש להקה על המגרש, שכוללת גם את גיא – היועץ ואת גיא ה-מקורב? מעריץ? גרופי? אז אם ככה, מי אני? ולמה אני בעצם מחוץ למגרש?
אולי אני המאמנת? החמאתי לעצמי, ומיד התחלתי לצחקק ונחפזתי להשתתק.
אז אולי אני המעודדת? אבל את מי אני אמורה לעודד? בעד מי אני? האם יש כאן שתי קבוצות בתוך הקבוצה הגלויה לעיניי, שרק אותה אני רואה?
ומה בדיוק לצעוק? יש להם שם? פשוט לצרוח את השמות שלהם? אחד אחרי השני? באותה תשומת לב לכולם? ואם אתעלם ממישהו מהם, תהיה לכך משמעות? והאם בכלל ישימו לב?
תיראי, שלומית, התאבלתי על חוסר נחיצותי המתגברת מרגע לרגע, אף אחד לא זקוק לך.
 
הלכתי משם. ממתנת את יצר הריצה שלי בהליכה איטית. במחשב שלי פעמו חיים, שהרגיעו אותי. התקשרתי למתן, הכתב החדש, ואמרתי לו שהכתבה שלו מצוינת, אך לא מושלמת.

– "מה חסר לך"?

– שאלה טובה, חשבתי. בעיקר צוהר חסר לי. "אתה כותב על סולי", אמרתי, "אבל אני לא רואה שם את סולי. לא ברור לי לאן הוא הולך. אתה מבין"?

– "למה זה כל כך חשוב"? שאל מתן. "למה את מחפשת את המסר"?

– "זה לא עניין של מסר", כעסתי. "אני מדברת על משהו אלמנטרי. כיוון"!

– "את מדברת על סגנון מוזיקלי"?

– "לא. בכלל לא. ממש לא. אני מדברת על מהות. כן, אני יודעת. זאת מילה גדולה, ולכאורה מופשטת, אבל בעצם היא מורכבת מהמון חלקיקים קטנים, מוחשיים לגמרי".

– "אבל אני לא מבין איך אפשר לתרגם את מה שאת אומרת לשאלות".

– "אבל אתה עיתונאי"!

– "ואת העורכת שלי. את לא יכולה לזרוק מילים גבוהות וחסרות משמעות. אני עוד יכול לחשוד בך שאת סתם ביקורתית. מה את היית עושה במקומי? איזה שאלות את היית שואלת אותו"?

– "קודם כל, לא הייתי שואלת אותו. הייתי מתארת אותו. כותבת על הדרך שבה הוא מחזיק את הגיטרה, עוד לפני שהוא בכלל מתחיל לנגן. ואיך הוא מדבר עם החברים שלו ללהקה. וכשהוא כועס, איך זה בא לידי ביטוי? אתה יודע, אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו".

– "כוסו זה כמו אלכוהול"?

– "בדיוק".

– "תמשיכי".

– "אבל אני לא יכולה לעשות במקומך את העבודה. תיראה, בשביל לדעת איך הוא נראה, אני לא צריכה אותך. יש צלם, שמצלם אותו, וככה אני מקבלת תמונה ברורה. אבל אין לי מושג איך נשמע הקול שלו, למרות שבעצם אני מכירה את הקול שלו מהשירים שלו. מצד שני, באיזה אופן הוא מדבר? באותה צורה כמו שהוא שר"?

– "אבל מה זה חשוב? למה זה צריך לעניין אותי אם הוא מדבר לאט או מהר או רך או קשה? לזה את מתכוונת, נכון"?

– "כן".

– "למה זה חשוב"?
– "כי כשאני קוראת על מישהו, אני רוצה קצת להכיר אותו. בגלל זה התעכבתי עליו ובחרתי לקרוא את הכתבה שעוסקת בו. הוא מסקרן אותי, אז תזין לי את הסקרנות הזאת, בבקשה".

– "אני צריך לחשוב על זה".

– "ואני צריכה את זה עד מחר בבוקר".

– "את יודעת, עבדתי בעיתונים אחרים, והם לא הקשו עלי כמו שאתם מקשים".

– "אז למה אתה אצלינו"?

– "כי אתם יותר טובים".

– "אתה שומע את עצמך"?

 
רותם, הצלם שצילם את סולי, היה יצירתי, מהסוג שמוצא את הזוהר בכל התרחשות. אבל באותה מידה הוא גם היה חסר ביטחון, ולכן מסך המחשב שלי הוצף במאות תמונות, חלקן דומות זו לזו. הוא פשוט לא הצליח להחליט אלו מהן הכי טובות, ולכן שלח לנו את כולן. מכל המאות הייתי צריכה לבחור רק שתיים-שלוש. זה היה בעיקר מייגע, למרות ההנאות שבדרך.
אהבתי במיוחד את הצילום שבו נראה סולי מותש. הוא עמד, זקוף, אבל ראשו מורכן באופן שאינו גורע מיציבתו הבטוחה. שערותיו הבהירות הארוכות כיסו חלק גדול מהגיטרה. היתה אינטימיות בינו לבין הגיטרה שלו. ממש הרגשתי, תוך כדי התבוננות בהם, עקצוץ מהסוג שחשים כשפולשים לפרטיות של מישהו.
 
"איזה יופי", חשתי פתאום בריחו של גיא מאחוריי.

"על מה אתה מדבר"?

"על התמונה הזאת. תגדילי אותה".

"איך היה המשחק"?

"כיף. למה לא הצטרפת אלינו? היית משתלבת מצוין. חבורה של לוזרים שחצנים שכמותינו".

"גילי דווקא לא נראתה לי לוזרית, ובטח שלא שחצנית".

"מה קרה לך? היא השחצנית הראשית. אבל מה? יש לה פוטנציאל".

"בכדורגל"?

"לא, במוזיקה".
 
הגדלתי את התמונה שגיא הצביע עליה. סולי נראה שם בהופעה. מוקף באורות. נבלע בהם ובולע אותם. פיו מתעוות במהלך הזנקת מילה כלשהי ממעמקי גרונו, והוא מרוכז בפעולה הזאת, שנראית מאומצת ומהווה את כל קיומו ברגע הזה. ועדיין, למרות הקושי הניכר, נראית גם קלילות, אפילו השתעשעות. סולי נוטף שמחה רטובה. "הוא כל כך סקסי", אומר גיא. "אפילו הזיעה שלו מקסימה. בעיקר הזיעה שלו".    
והוא לבד שם. הוא לא באמת לבד. כי יש נגנים, וקהל. אבל כרגע הם לא נראים, אז הם לא קיימים. ובמקרה שלו, אני יודעת שבדרך כלל, גם בחיים האישיים הוא לבד. 
אבל איך זה? אני שוב מתפלאת. הרי אהבה היא הכוח המניע להכל, לא? ובמיוחד ליצירה.
ואז אני נזכרת שצוהר ענה לי פעם על זה. "בואי אגלה לך סוד", הוא התקרב אלי בימים שלנו, מתריס מולי מיסתוריות, משולהב מהחזרה. "מוזיקה זה כוח כל כך חזק ומלא ומתגמל, עד שלא צריך כלום חוץ ממנה. אפשר גם בלי כלום. ולא מרגישים חסרים. מדי פעם נעזרים אולי בדלק מוחשי – אוכל, סקס – אבל זה באמת לא הכרחי. אפשר לחיות גם בלעדיו. היא כל כך מרתקת, המוזיקה, וממלאת, שהיא פשוט הכל. אני מתכוון לכל התהליך. בעיקר כשמעורבים בו עוד אנשים, שמספקים את עניין ההפרייה. לנגן ביחד. להוליך בעדינות ובפראות צליל משותף שמתפצל לאלף קצוות. את יודעת איזה עונג זה"?