האור מתקרב אל נינט טייב. הקהל זועק מציפייה. התאורה מתמקדת בה, והיא נחשפת בשמלת אגדות מלכותית. רגע של דריכות. האם תוביל בשעה הקרובה בשביל המצועצע הזה? אבל אז היא פושטת את השמלה בדרמטיות מחויכת ונותרת בג'ינס ובחולצה חסרת שרוולים. עכשיו באמת מתחילה ההופעה. הופעת טרום בכורה, ליתר דיוק.

"הכל יכול לקרות" – פתחה אתמול נינט ברצף קצבי משירי אלבומה "יחפה". מקצוענית לחלוטין, בוטחת. מיטיבה לנצל את ההתרגשות כדי להפיק ממנה תקשורת אמינה עם הקהל.

מאומצת, אבל בכל זאת נינוחה. מרגישה בבית על הבמה, אך גם דרוכה. זהו הרגע שלה. זאת היא, נטו, בלי מניפולציות טכניות של אולפני הקלטות. אפשר להיווכח ישירות בתמצית מהותה. לא משחק בטלנובלה, כניסה מתוזמנת או כפויה למדור הרכילות או התארחות במופע רב משתתפים. עכשיו היא זמרת כמו שרצתה להיות, וזה המופע שלה.

שיר אחרי שיר. לנינט יש את זה. תמיד היה. הכישרון, התשוקה והנוכחות. הכריזמה שעליה זוהרת כוכבותה המובהקת. באלבום שלה, "יחפה", היא הבריקה את הציפויים האלה בחומר יעיל, אם כי משעמם. מרוב חיצוניות זוהרת, נשכח המטען שבקרביים. אתמול בחמש אחרי הצהריים בתיאטרון גשר בתל אביב, ניכרה האמביציה שלה להראות שהיא יודעת להיות גם "ילדה רעה" – התרגום החיצוני והפשטני למושג הרוקיסט. כלומר שואו היה, כולל האנרגיות הסוערות, מחוות הגוף והקצב, וכל הסערות והצעקות. הדרמטיות ניבטה מהתאורה המרהיבה בהשתנות צבעים זוהרים, נוצצים, מאירים ומחשיכים. אבל אפלה אמיתית לא היתה. רק ב"כאילו". ברגע מסוים נינט שרה את "אל תדאג" של אביב גפן. "אני חושבת עליך, אבל שוכבת עם כולם" – היא השתעשעה מההזדמנות להיות "רעה", אבל כבר היה ברור שזה לא המושג עצמו, אלא הקריצה שלו.

נינט שרה היטב, מלווה בשתי גיטרות, באס, קלידים, תופים ולעיתים צ'לו. העיבודים מקצועניים, אך חסרי דמיון ויצירתיות ונעדרי דקויות. עיבודים שכל תכליתם להוביל ביעילות את השירים לשיאם. ובכך אין ספק שהצטיינו.

"יחפה – ההופעה" מאורגנת היטב מבחינת האיזון של השירים, באופן שהלהיטים נקטפים בדיוק ברגע שיועד להבשלתם. להיט כמו "היא יודעת", שנינט השתתפה בכתיבתו, אכן מרשים בכוח שמקורו אולי בהזדהותה עם המילים. אבל לא הרבה זמן אחר כך מגיע להיט אחר, "האור בחיי" מהסדרה "השיר שלנו", שכולו תבניתיות פשטנית, והיא שרה אותו באותה מסירות. וכך גם ב"כשאתה כאן"
וב"יחפה", שהיא שרה בישיבה רק עם קלידים וצ'לו, חבל שלא יחפה באמת.

אבל המעריצים מרוצים, וזה מה שחשוב כנראה. בשלב מסוים, כמחווה הפוכה לסלולריים שצילמו אותה ללא הרף, היא צילמה את הקהל. "נינט, תיראי", צעקו לה נערות מהיציע תוך כדי ההופעה, מסבות את תשומת ליבה לשלט אהבה שציירו לה. היא גמלה להן בהסבת אור הזרקורים ממנה אליהן. ובכלל, נינט היטיבה למיטיביה. למשל, לארז אלגרבלי, זמר אלמוני יחסית, שכתב לה את השיר "טוב למות בעד אהבה". הוא שר איתה את השיר, תוך שהיא מפרגנת לו ברבים.

אורח נוסף שהופיע אתמול עם נינט היה המוזיקאי יוני בלוך, אותו הציגה בתור "הבחור הכי מתוק שפגשתי אחרי יהודה". בלוך ליווה אותה בגיטרה בשיר "אחרי הכל" שהלחין לה, המשיך עם להיטו "מכיר אותו", ליווה ב"עוד מעט" – שיר הנושא שהלחין ל"השיר שלנו", ובגדול הכניס את חינו המשלומפר, שפרע קצת את תסרוקת ההפקה ההדוקה.

את "ים של דמעות", השיר שאיתו זכתה ב"כוכב נולד", היא חופנת לעצמה תוך כדי החצנתו. מילות הפזמון העגומות משתחררות ממנה בשמחה של זיכרון טוב. אחר כך שרה את "מקיץ אל החלום", שמחבר אותה אל "הימים שבהם הייתי שמנמונת עם קארה".

רגע לפני ההדרן ("היא יודעת") ורשימת התודות הארוכה שבראשה הקדוש ברוך הוא ובסופה המעריצים, נינט מפיקה הדלקת נר שלישי של חנוכה, כולל המעוז צור.
"נינט, אוהבות אותך"! נשמעים קולות. "גם אנחנו", עונות קריאות מאגף אחר. וכך היא ניזונה מתמיכתם ובתמורה נותנת את עצמה, או שאולי להיפך, כי מרוב חיוכים סמיכים כבר קשה לדעת מה קדם למה, אבל מה זה משנה בעצם.

 
נינט טייב, "יחפה" – הופעת טרום בכורה, תיאטרון גשר, תל אביב, 17.12.06, שעה 17.00 

פורסם ב-ynet ב-18.12.06