מאיר בנאי

2017 נפתחה במהלומת כאב וחוסר אמון. מאיר בנאי היה יוצר אהוב שצניעותו ומופנמותו לא טשטשו את חשיבותו. קולו, בצבע שכמוהו אין, נארג בשירים מהזן הנשאר, שמהם בצבצה נפשו האורבנית-כפרית ("יש בי מזה וגם מזה, יש בי שניהם", כפי שניסח זאת בשיר "וביניהם"). בציבור הישראלי התחושות לנוכח מותו נעות עדיין בין השתוממות וקושי להפנים את היעלמותו הפיזית לבין געגועים וכמיהה. להבדיל מחסרונו הפרטי, בזמר הישראלי מאיר בנאי הוא בן אלמוות. שיריו ממשיכים לפעפע, להשפיע ולהיטמע במעמקי המארג של המוזיקה הישראלית.

יוצרים מתועדים

המוזיקה הישראלית עצמה, מעבר ליוצרים אותה, לחווים אותה ולמתווכים אותה – התחזקה בשנה הזו מעצם ההכרה בהיותה מספיק מעניינת, מרגשת ועמוקה על מנת להתבונן בה, לתאר אותה, להתעמק בה ולחקור אותה. שני ספרים חשובים נוספו השנה בתחום זה: "על הדבש ועל העוקץ: נעמי שמר, סיפור חיים", שכתב חוקר התרבות ד"ר מוטי זעירא, ו"וכשאפתח את הדלת", על להקת תמוז, מאת המוזיקאי והשדרן בועז כהן (ושניהם מצטרפים ל"ארול אחד", הביוגרפיה על מאיר אריאל שכתב נסים קלדרון ב-2016).

גם הטלוויזיה חגגה את המוזיקה הישראלית. השבוע שודר הפרק האחרון בסדרה התיעודית המצוינת על אריק איינשטיין, "שיר אהבה סטנדרטי", שיצר יואב קוטנר עם אבידע לבני ואסף אמיר. הצפייה בה נעה בין עונג טהור מהיופי – בקולו של איינשטיין, במראהו, בשיריו ובהתנסחויותיו, לבין תחושת החמצה עזה – ממותו המוקדם מדי, וגם נוכח ההימנעות שליוותה את חייו.

אריק אחר – לביא – זכה השנה לסרט תיעודי בשם "למה לא אמרת לי", שיצרה יעל לביא, בתו. הזווית הפעם היא אישית-משפחתית, ודווקא החוסרים שנחשפים בסרט בחייו ובשיריו הופכים את זִכרו לשלם יותר.

גם זוהר ארגוב קיבל השנה סדרה שמנסה לפענח אותו – במוצהר, ואותנו – בעקיפין. "זוהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש" שיצרו דני דותן ודליה מבורך מעמתת את תהילתו האמביוולנטית עם נסיבות חייו, דרך שיריו.

וכך, באמצעות התיעוד של היוצרים האלה, במדיות השונות, מזדקפת פתאום הישראליות עצמה, שהמציאות הפוליטית והשגרה הקיומית כה נוטות לכופף.

דואט כעת

דואטים אינם ז'אנר חדש במוזיקה הישראלית, אבל 2017 יצרה איתם כמה שילובים מעניינים, לרוב של רוקיסט או ראפר עם זמר ים-תיכוני. דוגמאות מייצגות: "לנשום" של אליעד ושמעון בוסקילה, ו"אהבה כזו" – זהבה בן עם עידן רייכל. הדואט המצליח הכי טרי הוא "לא הפסקתי לחפש אותך" של שלמה ארצי ועומר אדם. לכאורה ניגודים: הדור המבוגר שר עם הדור הצעיר, ושניהם משתייכים כביכול לזרמים שונים. למעשה, ארצי ואדם דומים, לפחות במיקומם במרכז האמצע של פסגת ההצלחה. לשניהם חוש מדויק לפענח קוד ישראלי המוני – שמקביליהם הפוליטיקאים היו שמחים לשים עליו את ידם כדי לסחוף ולספוח את קהלם הרב. מזל שהמפלגה של ארצי ושל אדם היא מפלגת המוזיקה, והתוצאה היא שיר מהודק ונעים.

נצ'י נצ' – עכשיו לוהט

מה יש בו, בנצ'י נצ' (שבתעודת הזהות שלו מוכר כרביד פלוטניק), שכה מנצנץ עכשיו? השנה הוא הוציא את אלבומו הרביעי, שאומנם נקרא "שפל וגאות", אבל בפועל, הגאות המוזיקלית גוברת אצלו, מציפה את נוכחותו ומרחיבה את קהליו.

יוצרים רגישים הידועים בטעמם הטוב ובאנטנות הרגישות שלהם, כמו אהוד בנאי, דודו טסה ואחרים – קישטו בו השנה את הופעותיהם. כשהוא שר איתם, נהרו פניהם. כששיריו נצבעו בצבעיהם ושיריהם נצבעו בצבעיו – האלכימיה הזו הוכיחה שהוא לא רק ראפר מוכשר, אלא קודם כול יוצר משובח. ושהוא דינמי – מתפתח ומשתכלל מיצירה ליצירה, ושמה שזוהר בו איננו הביטחון בעצמו אלא דווקא הפגיעות.

התפרסם בגלובס ב-28.12.2017