עזות בקולן, גדושות תשוקה גם כאשר הן שרות על חידלון, צלולות גם כשהן בוראות לעצמן ערפל או פורצות ממנו. שלוש מוזיקאיות, 3 נשים במצבי צבירה שונים זו מזו, הוציאו בימים אלה אלבומים. דחוסים ותמציתיים – פחות משעה אורך כל אחד מהם: אביגייל רוז, יסמין לוי וקרן אברץ, הידועה יותר בתור קרולינה. אלבומים מושקעים שכל אחד מהם המשך של דרך עקשנית ועקבית בגיאוגרפיית המוזיקה הישראלית. יוצרות בגילאים שונים – ביולוגית ומוזיקלית, וכל אחת מהן נמצאת במקום אחר במרחב שלה ומייצגת נשיות אחרת.

אביגייל רוז, "השריטה שבפרקט"

אלבומה הרביעי של רוז, "השריטה שבפרקט", מוצֵא אותה עדיין באותה נקודת מוצָא שבה פרצה לפני כעשר שנים באלבום הבכורה שלה, "מלחמה יומיומית". בקולה – ילדותי מעט, אם כי בוגר בנחישותו – היא ממשיכה  לשורר "שירי יחסים" וכמיהות לאהבה שאינה נכזבת מנקודת המבט הנשית, הצעירה, המתעמקת עד כדי חקירה-חפירה. השיר הפותח, "זה יקרה", חושף אותה (עדיין) ממשיכה ללקט אבנים מהריסות קשרי-זוגיות שכשלו ולייחל למגורי קבע בשיכון האהבה. יוסי מזרחי הפיק ועיבד את שיריה בעושר עתיר כלי מיתר וכלי נשיפה, שמפנה מקום לשירים הישירים שלה ומאפשר לה להתפלש (דימוי שלה) במצבה הקיומי – "כל הזמן על סף בכי", כשם אחד השירים.

מתחשק להגיד לה: מותק, את שרה בכאלה עוצמות על חוסרים. איך את לא רואה שיש לך כוחות?

יזדהו: רווקות מתוחכמות, עצובות, מעוררות אהדה ומיאוס לסירוגין.

משפט לקחת: "זה יקרה, זה חייב. מה יקרה אם זה לא יקרה".

יסמין לוי, "רק עוד לילה אחד"

אחרי 12 שנים שבהן שרה בלאדינו וזכתה להערכה ולהצלחה בארץ וגם מחוצה לה, יסמין לוי הוציאה את "רק עוד לילה אחד" – אלבום ראשון בעברית. שלא במפתיע, מתברר שגם בעברית קולה עוצמתי, דומיננטי ודרמטי. נדב ביטון עיבד את השירים והפיק יצירה שבה לוי ממשיכה להישמע אישה מורכבת ומלאת פאתוס, המגישה אלבום סיכום. שלא כבחייה האישיים (שבהם לוי נשואה ואמא), באלבום היא אישה שסוקרת לאחור את חייה, מפוכחת מול החורבות שחוללה האהבה בנשמתה.

הנושאים לכאורה אינם פמיניסטיים. "מביטה לאחור, מתנצלת, משפילה מבט נבהל… תמיד היית צל עובר בודד", היא שרה בשיר בעל השם מעורר האמביוולנטיות "תני לעצמך להיות יפה". אבל לצד המזוכיזם, ישנם איחולי נקמה אל הגבר האהוב-הפוגע ("אהבת חיי – אני שונאת אותך"), ובעיקר קיים החופש (כולל החופש להיות "סמרטוט" בשיר "רק עוד לילה אחד") לא כאופציה אלא כעובדה. "אם לבד, היה זה מבחירה", היא שרה בשיר "מותר לך לנוח".

השיר היפה ביותר באלבום הוא שיר הסיום "היה שווה" שכתב יובל לוי, אחיה, והלחין מתי כספי. על רקע פסנתר בלבד לוי שרה באופן לא אופייני – שקט, ודווקא מתוך המתינות הזו פורצת עוד יותר עוצמתה.

אביגייל רוז כנראה לא תשאף להיות הדמות שבאלבום הזה. היא עדיין ממשיכה לחכות לסוף הטוב בעלילה – הגבר המושלם לזוגיות מושלמת.

יזדהו: נשים חובבות אוריינטליות שאת הרגש שלהן אוהבות לצרוך בצרחה.

משפט לקחת: "את כבר לא ילדה, את אישה".

קרולינה, "שלוש"

הסוף הטוב נמצא אצל קרולינה. באלבום הסולו השלישי שלה, שנקרא בפשטות "שלוש", היא נחשפת שוב בקולה האנרגטי, שמורכב משכבות-שכבות של עדינות. "לא רוצה להיות ענן", היא שרה בלהיט של האלבום, אבל העוגן הנכסף, המקובע מפני התלישות, הוא בין זרועות גבריות. אפילו את "יש בי" – שיר העצמה נשית, כתב דווקא גבר (יאיא כהן אהרונוב). כמו רוז ולוי, גם אצל קרולינה משתקפת נואשות לאישור הגברי. "תאהב אותי לפני שמשתגעת, לפני שאתפורר", היא שרה. אבל בשונה מהן, יש באלבום שלה מסתוריות שאינה קיימת באלבומים הישירים שלהן, וחלק משיריה חידתיים וטעוני פיענוח.

גם דימוייה יצירתיים, עם עיסוק רב בחיים שמחוץ לכדור הארץ – חלל, כוכבים ושאר גרמי שמיים וחלל חיצון שהוא דימוי לחלל הפנימי, שבלב.

רונן סאבו – מאושיות סצנת הרגאיי וההיפ-הופ הישראלית – הפיק את האלבום באופן שבו מתחדד ומצטלל הגרוב העשיר והחינני של קרולינה. הלחנים לא תמיד מחדשים ולא אחידים ברמת היופי שלהם, אבל הגרוב תמיד רענן.

הכי יפה הוא שיר הסיום, שקרולינה שרה באולפן הביתי עם הילד הפעוט שלה. "לעולם", הם משתעשעים-מאלתרים קצרות ביחד. שיר שלם בן מילה אחת – השאיפה להתמיד לעד את הקיים עכשיו. בלי תיאורים וללא הסברים – כל הכמיהות כבר התגשמו. שיישאר ככה. ועל כך, שלושתן בוודאי היו עונות "אמן".

יזדהו: אוהבי הגרוב של להקת המוצא שלה, הבנות נחמה, שגם כאן מתייצבות להופעת אורח.

משפט לקחת: "ואז האנשים הקטנים מרחפים בזוהר הקטבים".

פורסם בגלובס בחורף 2017